הימים הם ימי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. שנות השלושים של המאה הקודמת מוצאים את העיירה הדמיונית מיקום שבאלבמה במצב טוב יחסית לתקופה הכלכלית הקשה. נסו לדמיין בעיניי רוחכם עיירה דרומית קטנה ושלווה ובוודאי תמצאו את עצמכם בליבה של מיקום. בלבה של השלווה הזו גדלים ג'ין לואיז (המכונה סקאוט) ואחיה ג'רמי (ג'ם, בקיצור), ילדיו של אטיקוס פינץ', עורך דין נעים הליכות המגדל אותם לבדו לאחר שאמם הלכה לעולמה כשהייתה סקאוט פעוטה.
במרכזו של הסיפור עומד משפטו של תום רובינסון, צעיר שחור המואשם באונס נערה לבנה. אטיקוס פינץ' ממונה על ידי בית המשפט להגן על תום, ולמרבה תדהמתם של אנשי העיירה, שרוחה של הקונפדרציה עודה נושבת בינות לבתיה, הוא מתכוון לעשות את עבודתו ולנסות ולהביא לזיכויו של הנאשם.
אדם נוח ממני להתרשם היה אומר שבעקבות המקרה המצער העיירה כולה גועשת ורוחשת, אבל האמת רחוקה מכך, גם אם רק בפסע או שניים. מה שבטוח, זה שלא תמצאו כאן צלבים בוערים בחצרות. בעצם, אפילו סקאוט יודעת לספר כיצד הניסיון היחיד לייסד שלוחה של תנועת הקלאן בעיירה הסתיים במבוכתם הרבה של הנוגעים בדבר. למען האמת, גילויי הגזענות בספר הזה הם מנומסים למדי ביחס למה שהתרגלנו לפגוש במרחב הציבורי והווירטואלי בשנים האחרונות, אבל השנאה היא אותה שנאה והדעות הקדומות הן אותן דעות קדומות, והאלימות, גם כשהיא מנומסת ומוצנעת, היא עדיין אותה אלימות.
כדי למצוא את הדרמות הגדולות בספר הזה, עליכם לגשת אל מאחורי הקלעים ולנסות ולדלות את כלל הסיפור מבין זה שמתווך לנו מבעד לעיניה של סקאוט. למרות שהוא מסופר מבעד לענני הזמן, נקודת המבט שבו שומרת על התמימות הילדותית של המספרת כפי שחוותה את האירועים בזמן אמת, מתבלת אותו בשעשועי הילדות שלה ובתפישתה את ההתרחשויות השונות. מאחר ואינה מבינה לאשורו את המצב, גם סיטואציות מאיימות לכאורה מצליחות לחלוף מעל לראשה, ורק המתיחות הקלה שבאוויר מצליחה לרמז לה לעתים שמשהו אינו כשורה.
משהו בקצב האטי של הספר ובנטייה של המספרת להתמקד בשולי הסיפור, או שמא נאמר, בסיפור האמיתי שלה, מכניס את הקורא למין שלווה קוסמית. אבל השקט הזה קיים רק על פני השטח, בגלל שהקורא מרגיש את המתח מסתתר בינות לסדקים האפלים. יכול להיות שהתחושה מבשרת הרעות שמלווה את הקורא במהלך חציו השני של הספר מקורה בניסיון החיים של הקורא ובאובדן התמימות שלו, וכי מי שקרא את הספר הזה סמוך לפרסומו אי אז בשנות השישים של המאה הקודמת לא הרגיש את המועקה מתיישבת על חזו ומאיימת לפרוץ החוצה כשהוא משוכנע שמשהו איום עומד להתרחש בכל רגע.
באחד הרגעים שצובעים בצבעים בוהקים את צביעותם של בני העיירה, סקאוט נדהמת לשמוע את תגובתה המזועזעת של מורתה מהידיעות המגיעות על היחס שזוכים לו יהודי אירופה מידיו של השלטון הנאצי, בעוד שאך שבועות ספורים קודם לכן שמעה מפיה אמירות גזעניות באשר לשחורים. האנקדוטה הקטנה הזו מציבה מראה מבחילה בפניו של הקורא הישראלי בן המאה העשרים ואחת, שעשוי להזדעזע מגילויי השנאה והגזענות שבאים לידי ביטוי בספר בעודו מקבל בשתיקה רועמת את האמירות הגזעניות שמובעות ברשתות החברתיות ומחוצה להן, ובדרכים הרבה פחות מנומסות מאלה שמרשים לעצמם אנשי מיקום להעלות על דל שפתיהם.
אולי אלה השנים הארוכות שחלפו מאז שיצא לאור ואולי זה התרגום הארכאי משהו של הספר, אבל לוקח רגע להיכנס אליו, אבל ברגע שמתרגלים לשפה ולקצב המיוחד מבינים שמדובר ביצירת מופת, או אם ארשה לעצמי להתפייט לרגע, בציפור שיר עדינה ונדירה שקולה המיוחד מסוגל להעלות דמעות על עיניו של המאזין הקשוח ביותר.
לסיכום, ספר יפהפה שמצליח לגעת בלבו של הקורא, גם אם הוא לא מבין את זה עד הרגע האחרון.
חמישה תעלולים ילדותיים וסיפור התבגרות אחד מופלא.
אל תיגע בזמיר / הרפר לי / הוצאת עם עובד / מאנגלית: צבי ארד
נ.ב
לאחרונה יצא הספר בתרגום חדש של מיכל אלפון. אני מתאר לעצמי שהוא מעט פחות ארכאי מזה שבעותק שאני קראתי, מה שיכול אולי להקל מעט על הקריאה. מצד שני, אחרי שהתגברתי על כמה ביטויים עתיקים משהו (עד שהבנתי מה זה למען השם "שבת בראשון"), הצלחתי אפילו ליהנות מהארכאיות שבו.
קראו גם:
גם כך נראית גזענות
במקום צלבים, אפשר לשרוף ספרים
עוד עיירה קטנה עם דרמות גדולות שרוחשות מתחת לפני השטח
