מתי התחילו שנות התשעים? כשהשעון הצביע על חצות הלילה שבין דצמבר 1989 וינואר 1990? כשהתחילה מלחמת המפרץ? או שאולי היה זה כשהסרט עולמו של ויין הגיע לאקרנים? אם תשאלו את הנער שאני הייתי, היתד הראשונה של שנות התשעים ננעצה במרץ 1990, יחד עם הדגל הצבעוני של MTV אירופה שננעץ על הירח כשזו החלה בדיוק את שידוריה בישראל. גם אם לקח רגע עד שההשפעות של הערוץ הזה הגיעו אלי, גלגל השלג התחיל להתגלגל ועתיד היה לשנות את החיים שלי ללא הכר.

כשאנחנו מסתכלים על העשורים שחלפו, לפחות אלה שאנחנו יכולים לזכור מהעת החדשה, אנחנו יכולים לראות שכל אחד מהם הוא הרבה יותר מסכום חלקיו, וכך גם ההתחלה שלו, שלא תמיד ממשיכה בצורה לינארית את העשור הקודם וכוללת ספיחים ומאפיינים שהייתם משייכים דווקא אליו – בעיקר אם אנחנו מדברים על מאפיינים תרבותיים. כך למשל, תנועת ההיפים המשיכה עמוק אל תוך שנות השבעים, הפופ שאפיין כל כך את תחילת שנות האלפיים החל להפציע דווקא בסוף שנות התשעים, ואילו המטאל שהכרנו בתחילת שנות התשעים התחיל בכלל במחצית השנייה של שנות השמונים (ויש שיגידו – ודי בצדק – שהמקורות שלו נעוצים בכלל בעשור שקדם להן).

אז כשאנחנו חוזרים ומסתכלים על שנות התשעים, אנחנו יכולים לתהות – מתי בדיוק הסתיימו שנות השמונים ופינו את הדרך לעשור הבא? התשובה לכך מן הסתם סובייקטיבית מאוד ויכולה להוביל לריבים שיפרקו חברויות רבות שנים, אבל עבורי, גלגל השלג שהתחיל עם האסטרונאוט של MTV הגיע אלי וגרם לכך ששנות התשעים התחילו באמת כששמעתי בפעם הראשונה את ריף הגיטרה של קורט קוביין פותח את השיר Smells Like Teen Spirit. חבר שלי קיבל מבן דוד שלו את Nevermind, וכששמנו את הדיסק במערכת החבוטה שלו, משהו נפתח בנשמה שלי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי גיטרה מלוכלכת כל כך, בכל זאת, פנתרה, מטאליקה, Exploited, הפיקסיז וחבר מרעיהם היו המילייה שלנו באותן שנים, אבל כאן היה משהו שונה ומיוחד. סאונד שלא הכרתי, אבל רמז לי שהנה – הגעתי הביתה. אותה תחושה מוזרה של ביתיות תפסה אותי גם כמה שנים מאוחר יותר כששמעתי בפעם הראשונה את The Prodigy Experience, והבנתי שמוזיקה אלקטרונית יכולה להיות יותר פאנק מפאנק, ושסתם התנשאתי על המוזיקה הזאת כי אני פוץ.

פס הקול של תקופה הוא הרבה יותר מסתם מוזיקת רקע. אחד הדברים הראשונים שלומדים בעריכת וידאו היא איך בחירה של פס קול יכולה להפוך סצינה פשוטה של אדם שותה קפה לחמישה סיפורים שונים אם רק תחליפו את השיר שתצמידו לו. כך גם פס הקול של התקופה מגדיר אותה ונותן לנו משמעות שונה ונקודת מבט נוספת שעוזרת לנו להבין אותה. אז גם אם אנחנו לא מצליחים להגיע למסקנה חד משמעית לגבי השנה שבה שנות התשעים הפכו למה שהן באמת, אנחנו יכולים להבין טוב מאוד מה היו הדברים החשובים באותן השנים, או לפחות איך הם השתקפו מבחינה תרבותית פופולרית בשירים שליוו אותה. וזה בדיוק מה שרוב הארווילה מנסה להבין בספרו המעולה 60 שירים שמסבירים את שנות התשעים. 

אבל אני מקדים מעט את המאוחר (אמר אחרי שליהג במשך 454 מילים). פעם, לפני לא כל כך הרבה שנים (בשנת 2020 למען הדיוק), רוב הארווילה – עיתונאי ומבקר מוזיקה, ואיש ניינטיז בכל רמ״ח אבריו, החליט להקליט פודקאסט תחת הכותרת ״60 שירים שמסבירים את שנות התשעים״. הפודקאסט, מבית המגזין The Ringer, הצליח לא מעט בגלל ההגשה המעולה של הארווילה, שמצליח להעביר את החיבור האישי שלו לשירים שהוא מדבר עליהם, במונולוגים מלאי רגש והומור וקצב (אנחנו עוד נחזור לקצב הזה), כאשר במחצית השנייה של כל פרק, הוא מראיין עיתונאי מוזיקה, או מבקר, או מוזיקאי שקשור בצורה זה או אחרת לשיר המדובר בפרק (גם אם מדובר רק בחיבור רגשי). זכור במיוחד הפרק על Smells Like Teen Spirit שכלל את הראיון הכי טוב ששמעתי אי פעם של קורטני לאב, שבמשך שעה וחצי הצליחה לצאת לשם שינוי מעוררת אמפתיה ורגישה ואנושית, במקום יצור ההרס סוחט האנטגוניזם שהיא מציירת בכל פעם שהיא עוברת ליד מיקרופון פתוח. וכאן בעצם טמון גם כוחו הגדול של רוב הארווילה. בראיון הזה, קורטני לאב בסך הכל הגיבה לאנושיות, לרגישות, ולראייה המפוקחת והמבריקה של המראיין, תכונות שהארווילה מצליח להחצין גם בכתיבת המונולוגים שלו לפודקאסט, וכפי שאפשר לראות – גם כשהוא מחליט בסופו של דבר לערוך את 110 הפרקים של הפודקאסט (כי הרי היה ברור שהוא לא יעצור בשישים פרקים) לכדי ספר שמזקק לתוכו את פס הקול של שנות התשעים. 

בניגוד לפודקאסט, בו התמקד המגיש בכל פרק בשיר אחד וחפר לנבכי נשמתו, הספר מחולק לעשרה פרקים הנוגעים בנושאים שמהותיים לשירים המוזכרים בפרק. כך לדוגמה, אחד הפרקים האהובים עלי: Sellouts (or Not) (or Maybe) מדבר על החטא הכי גדול שלהקת רוק יכולה הייתה לעשות בשנות התשעים – לפחות מבחינת המעריצים שלה – להתמסחר. קחו לדוגמה את התגובות המזועזעות של המעריצים של מטאליקה בפעם הראשונה שהם שמעו את האלבום השחור (וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על Loaded המגה מסחרי), או את התגובות של החברים לתעשייה של גרין דיי כשהם העזו לחתום בלייבל גדול ו(השם ישמור) להרוויח כסף גדול מהמוזיקה שלהם. 

פרק נוסף שבנוסף להיותו מרתק מצליח גם לשעשע, מדבר על הנבלים במוזיקה של שנות התשעים. אותם אנשים שהיו מספיק מוכשרים כדי שמישהו יתייחס אליהם, ומה שהם עשו עם היחס הזה היה לדרוך על כל מי שעמד ברדיוס של קילמוטר מהם. האם מישהו אמר האחים גלאגר? אני די בטוח ששמעתי מישהו מזכיר את האחים גלאגר. אבל נואל וליאם גלאגר לא היו החלאות עם הפה הגדול היחידים של שנות התשעים. בכלל, לפי הציטוטים שהארווילה מביא בפרק הזה, נראה כאילו הספורט הלאומי של אנגליה בשנות התשעים לא היה כדורגל, אלא ציטוטים סנסציוניים של כוכבי בריטפופ.

רוב הארווילה, או לפחות רוב הארווילה כפי שהוא נחשף בספר (והוא חשוף היטב בספר – כי בסופו של דבר, אי אפשר לכתוב ספר שלם על מוזיקה, בלי להניח נתח גדול מהנשמה של הכותב על השולחן), הוא עוד אחד מהחבר׳ה האלה שגדלתם איתם. הוא הבחור הזה שגילה את Nine Inch Nails באוטו של חבר שלו, או את Tool ברכב של חבר אחר (אם תקשיבו לפודקאסט תגלו שהרבה מהמוזיקה שהוא הכיר הייתה דרך חברים עם מכוניות עם מערכת סטריאו סבירה), וניסה ללבוש את החולצות של הלהקות הנכונות, והתאהב בזמרות רוק כי הן היו ״מגניבות״ ואז הבין שזו לא הסיבה הנכונה להתאהב, ובעצם היה אני או אתה או את, אם במקרה גדלתם בשנות התשעים.

אבל עם כמה שהספר הזה כתוב נהדר ונראה מעולה על המדף (למקרה שתרצו להרשים את האורחים), הדרך הנכונה לצרוך אותו היא כספר שמע. עזבו את זה שהקול שלו רדיופוני (בדרך כלל), ונע על ציר הבריטון והטנור הקל. מה שחשוב באמת הוא הקצב שבו רוב הארווילה מגיש את הטקסטים שהוא כותב. מי שעוקב אחרי הפודקאסט שלו יודע שהארווילה הוא מגיש בחסד עליון. הדרך בה הוא מעביר טקסטים נעה על קו התפר שבין פואטרי סלאם ונאום לאומה. הקצב שהוא יורה את המילים, הפאוזות במקומות הנכונים, משחקי המילים המדויקים, כל אלה יגרמו לזה שאחרי שתאזינו לתשע השעות של הספר הזה (או קרוב ל 150 שעות של הפודקאסט שלו) גם אתם תתבאסו שהוא לא מקריין את החיים שלכם. הבעיה היחידה בהאזנה לאודיו בוק, היא שמדי פעם תאלצו לעשות הפסקה, כי החשק לשמוע את השיר שהוא מדבר עליו באותו רגע יצליח לגבור עליכם. כך יצא שבאמצע הדרך לעבודה נאלצתי בעל כורחי לעצור את האופניים בצד הדרך כדי להפסיק להאזין לספר ולחפש בספוטיפיי את Walk של פנתרה, או את Criminal של פיונה אפל, או C.R.E.A.M של וו טאנג קלאן, או את Building Steam With A Grain Of Salt המושלם של DJ Shadow (איכשהו זה תמיד קורה כשאני על האופניים).

בקיצור, קריאת (או שמיעת) חובה לחובבי מוזיקה, למי שגדלו בשנות התשעים ולכל מי שיש לו קצת נשמה.

חמישה וחצי שירים שאתם חייבים לשמוע ממש עכשיו. אתם יודעים על איזה שירים אני מדבר

60 Songs That Explain the '90s / Rob Harvilla / Twelve Books