מי שמעורה בקהילת גולשי טוויטר הישראלית אולי נתקל כבר בעבר בשמה של נועה סיון, או בכינויה האינטרנטי NoniMade. סיון היא דמות מוכרת יחסית בקהילת המצייצים הישראלית, וככזו, נהגה לפרסם מספר ציוצים/סטטוסים ביום. הספר "שולחן שולחן שולחן שולחן" שיצא לאחרונה בהוצאה דיגיטלית, מאגד בתוכו מבחר מהציוצים שלה.
טוויטר, למי שלא מעורה בעולם האינטרנט, היא רשת חברתית, בה מוגבלים הסטטוסים ל- 140 תווים, דבר ההופך לעתים את ההתבטאות דרכה למאתגרת, כשהגולשים מנסים להתאים את עצמם למגבלות. במסגרת המחווה שלה לרשת החברתית, איגדה נועה סיון מאה וארבעים ציוצים שלה משני חשבונות טוויטר שונים, בהם ניסתה ליצור סיפורים קצרצרים העומדים במגבלת 140 התווים. על פניו, הניסיון עצמו נשמע מעניין, אך נראה כי היתה חסרה לה איזו יד מכוונת. על כך בהמשך.
נועה סיון היא לא הראשונה שמנסה ליצור באמצעות טוויטר.
הסופר הבריטי ניל גיימן והבמאי טים ברטון יצרו בהזדמנויות שונות סיפורים בעזרת העוקבים שלהם ברשת החברתית, כאשר הזמינו, כל אחד בתורו, את שלל המעריצים שלהם לקחת חלק בניסוי במהלכו יכתוב כל אחד מהם שורה נוספת בסיפור, כמו במשחקי החברה שהיה נהוג לשחק פעם. אם כי במקרה שלהם מדובר היה בסיפורים ארוכים שעובדו מציוצי העוקבים שלהם.
יוצר נוסף שנעזר ברשת החברתית הוא האמן והסופר הבריטי ג'יימס ברידל שפרסם ספר בכריכה קשה, המאגד את כל הציוצים שלו מהשנים 2007-2009, ורק לפני חודש פורסם שהזמרת האמריקאית דמי לובאטו, תפרסם ספר שיאגד ציוצים נבחרים שלה תחת הכותרת Staying Strong: 365 Days A Year, ויתמקדו בעיקר בהליך הגמילה שעברה בשנים האחרונות.
ספרה של סיון דומה יותר במהותו לפרויקט "שורות" של דוד וולצר, שלקח על עצמו לפרסם בחשבון הטוויטר הייעודי שפתח עבור הפרויקט שורה אחת ביום, ולבסוף איגד את מאתיים הנבחרות ביניהן לספר הומוריסטי עם גוון נונסנס מובהק שלווה באיורים פרי עבודתו של נדב האופטמן. בניגוד לנועה סיון, וולצר לא התיימר מעולם לייצר סיפורים קצרים, או לחלופין לקחת את עצמו ברצינות, ובכך בעצם פטר עצמו מניסיון ההוכחה. הגיגיה של סיון, לעומת זאת, מזכירים מאוד את הגיגיהם של אלפי גולשים מהארץ ומהעולם, בהבדל אחד. היא בחרה לקרוא להם סיפורים ולאגד אותם בספר.
אז איפה עובר הקו שבין הגיגים אישיים ובין סיפורת? מה הם הפרמטרים המחייבים על מנת שמשהו ייחשב לסיפור?
גם מעט הקטעים בספר שאינם נופלים על משבצת ההגיג המתחכם אך רגיש ומודע לעצמו לא יכולים להיחשב לסיפורים העומדים בפני עצמם. ניתן להתווכח על המאפיינים המחייבים של סיפורת בזק ועל האיכויות הסיפוריות שלהם. אפשר בהחלט לקיים דיון רחב על מקומן של תחרויות כגון 'צרצר פיס', בעידוד ובמתן לגיטימציה לתרבות האינסטנט.
אך גם אם נשענים על הדוגמה הקלאסית של הסיפור הקצרצר, על מנת שזה ייחשב לסיפור מוצלח, צריך להתקיים בו סיפור מלא, או לפחות רמז לאחד שכזה, גם אם הוא מסתתר באחורי הקלעים של המילים הכתובות. מרבית הקטעים הקצרים ב"שולחן שולחן שולחן שולחן" לא עומדים בסטנדרט הזה. ברגעים הבודדים בהם נועה סיון יוצאת לרגע מהדמות האינטרנטית שיצרה לעצמה ומנסה ליצור משהו שונה, היא מאבדת את הידיים והרגליים ומייצרת בסופו של דבר קטעים בנאליים או סתומים, המנסים לגעת במחוזות הסוריאליזם, אך לא מצליחים לעשות זאת באופן מלא.
כאשר נועה סיון, גרפיקאית במקצועה, משחקת עם הטקסטים שלה, היא לוקחת את השורות וחותכת אותן בברוטליות, מה שהופך את הקריאה בספר למלאכה לא קלה, וגורם לטקסטים שלה להיקרא במקטע קצוב שאינו מחויב המציאות ופוגם רבות בחוויית הקריאה. אם הסיבה לחיתוך הזה נועדה ליצור אצל הקורא תחושה של ניגון מוזר, ולתת לקטעים הקצרים שלה מבנה של שירה, כי אז השיגה את מטרתה. לעומת זאת, אם הסיבה לכך היא עיצובית גרידא ונועדה לקחת את השורות הארוכות ולהפוך אותן למעין קובייה מסודרת, כי אז היא מוכיחה את חוסר ההבנה שלה במילה הכתובה. זאת מאחר והמבנה המקוטע הזה מעיד על יומרנות שלא מצליחה לעמוד בהבטחות שלה, ומביא את היוצרת למקומות שספק אם כיוונה אליהם.
מה שמתקבל בסופו של דבר הוא ספר אינסטנט לדור האינסטנט. אלבום המאגד בו מאה וארבעים ציוצים מתוך אלפי הציוצים של המחברת בטוויטר, שעברו סינון וקיבלו כותרות ובכך קיבלו לכאורה את הגושפנקא להיקרא סיפורים קצרים, אך לא בטוח שיתקבלו ככאלה מחוץ לקהילה הסגורה של מכורי הטוויטר.
שולחן שולחן שולחן שולחן / נועה סיון, בהוצאה דיגיטלית
הביקורת פורסמה במדור הספרות של "וואלה! תרבות", 29 באוקטובר 2013
