תארו לעצמכם שהייתם יכולים לחיות לנצח. יודעים מה, לא לנצח, אבל למשך המון המון זמן. תארו לעצמכם שהייתם מזדקנים בקצב איטי פי עשרה מאדם רגיל, כך שבגיל ארבע מאות הייתם נראים כאילו סיימתם הרגע את העשור הרביעי של חייכם. איזה חיים נפלאים אלה היו, בטח אתם אומרים לעצמכם. אבל אם תשאלו מישהו שהיה שם, אולי תזכו לשמוע תשובה אחרת, או שלפחות מדובר בנושא קצת יותר מורכב ממה שאתם חושבים לעצמכם.
תכירו את טום הזרד- מורה להיסטוריה, איש העולם הגדול, נגן מוכשר ובן אלמוות. אוקי, אולי יהיה מוגזם לקרוא לו בן אלמוות. בכל זאת, הינוקא מגרד את גיל 400 מלמעלה. ובכל זאת, במבט חטוף לא הייתם מדמיינים את החיים שהוא הספיק לעבור בדרכו לשיעורי ההיסטוריה בתיכון של הבן שלכם. שבעצם הוא בעצמו היה חלק מההיסטוריה, כשהצטרף למסעותיו של קפטן קוק, או במפגש שלו עם וויליאם שייקספיר. אבל האם מישהו מאיתנו אינו חלק מההיסטוריה ולו מעצם הקיום שלנו?
טום הזרד מתמודד עם החיים שהשאיר מאחור. האנשים שהכיר והפכו כבר מזמן לאבק ההיסטוריה, האהבות שלעולם לא יישכחו. המראות שרודפים אותו גם היום, מאות שנים אחרי שחלפו. כי זהו צד נוסף ומעט פחות זוהר של חיי האלמוות. העולם מתפתח ומשתנה והאנשים שהכרת סופם להתבגר ולהזדקן ולמות בעוד אתה שומר על נעוריך ונאלץ להתאים את עצמך לעולם החדש והמשונה והבודד שתופס את מקומו של הקודם. וכך, בעודו משוטט בלונדון של המאה העשרים ואחת, טום שוקע בזיכרונות על העולם שהיה, ועמו האנשים שהיו, והכאב שנשאר.
הקסם האמיתי של הספר הזה מסתתר בפרטים הקטנים. כשמאט הייג מתחיל לתאר את חייו של טום במאות שעברו, הקורא יכול ממש לחוש על עורו את טיפות הגשם הלונדוניות ולשמוע את רחש השוק. אבל הוא לא עושה את זה באמצעות תיאורים מייגעים ואינסופיים. אלה הפרטים הקטנים והאגביים לכאורה שהוא מוסיף לקדירה שנותנים לקוראים את התחושה שהוא באמת היה שם. האגביות הזו, שלא מתאמצת מדי להרשים את הקוראים בתחקיר המרשים של הסופר, היא זו שנותנת לזיכרונותיו של טום את האווירה הנוסטלגית כל כך שנודפת מהם, ומצליחה לגרום לקוראים להתגעגע לתקופה שגם אבותיהם ואבות אבותיהם לא זכו לראות.
כפי שהייתם מצפים, טום הוא לא האדם היחיד שלוקה בתסמונת הנדירה שמאריכה את ימיו. קבוצה סודית בשם אגודת האלבטרוס, היא זו המאגדת אנשים מסוגו של טום ומגנה עליהם, אבל במחיר כבד ותחת חוקים נוקשים מאוד, ביניהם האיסור המגוחך להתאהב, בשל הסכנות שהתאהבויות שכאלה יכולות ליצור.
מפתה מאוד להשוות בין הספר הזה ל"חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט", אבל בעוד שקלייר נורת' לוקחת את הסיפור שלה לכיוון הרבה יותר יצרי ומותח, "איך לעצור את הזמן" לא נשאב לטוויסטים עלילתיים ונשאר מה שהוא היה מהרגע הראשון – פנטזיה רומנטית נוגה. מהבחינה הזאת, טום הזרד מזכיר הרבה יותר את לואיס דו פואנט די לאק, הערפד המיוסר של אן רייס, מאשר את הארי אוגוסט.
זה הספר הראשון מזה תקופה ארוכה שאני יכול להגיד בכנות שחיסלתי פחות או יותר בישיבה אחת, ולא רק בגלל שהייתי בחופשה וחוויתי שקט נדיר ליד הבריכה, אלא בגלל שלא הצלחתי להוריד אותו מהידיים. החיים המציאותיים כל כך של הדמות הכל כך בלתי אפשרית שעומדת במרכזו של הספר הזה כבשו אותי בסערה ולא אפשרו לי לעזוב אותו, אפילו לא לטובת המים הנעימים והקרירים של הבריכה. הכתיבה של מאט הייג (בתרגום מעולה של אביגיל בורשטיין) לוקחת את הסיפור הסבוך והפשוט הזה והופכת אותו לממתק קטן שלא רוצים שייגמר. קצת כמו חיי אלמוות.
לסיכום, ספר סוחף ומהנה מהסוג שלא רואים יותר מדי, וחבל.
חמש נקודות ציון היסטוריות ואגודה סודית אחת.
איך לעצור את הזמן / מאט הייג / הוצאת כנרת, זמורה / מאנגלית: אביגיל בורשטיין
נ.ב
זו לא הפעם הראשונה שמאט הייג מתמודד עם חיי אלמוות, אם כי במשפחת רדלי, ספרו הקודם שתורגם לעברית בהוצאת ידיעות ספרים, הנסיבות היו מעט שונות.
נ.ב.ב
במהלך השבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות לאתר. אני רוצה להודות לתומכים.
