פעם, לפני הרבה שנים, כשמהפכת האינטרנט הייתה עדיין בחיתוליה, לכתוב יומן נחשב לדבר לגיטימי. זאת אומרת, יומן אמיתי, אישי, שנכתב בכתב יד ולא נועד לקריאה על ידי אחרים. מין "קיטי יקרה", אבל בלי הנאצים והסוף וטראגי. לפעמים היה לו מנעול קטן שנועד להרחיק סקרנים. פעמים אחרות הסתפקו בעליו של היום באזהרה רבת משמעות על הכריכה. היום אף אחד לא טורח לכתוב יומן אישי אם הוא לא מצולם משלוש זוויות ומשודר בטלוויזיה בשעת השיא מיד אחרי החדשות, או לפחות בבלוג אישי חושפני עד מציצני להחריד שנועד לחשוף את נימי נפשו של מושא היומן ולספק את מנת האקסהביציוניזם היומית שלו. אבל אנחנו מדברים על זמנים אחרים. לאו דווקא תמימים יותר, אבל בטח פחות מוחצנים.
למציאות הזו נולדה בריג'ט ג'ונס, גיבורת ספרה של הלן פילדינג, שמשתמשת ביומן כאמצעי לניטור חייה. היא נעזרת בו לעקוב אחרי המשקל שלה, כמויות הסיגריות שהיא מעשנת, האלכוהול שהיא צורכת וכמובן שגם כאמצעי להתמודד עם החיים עצמם. האיום האירני לא היה משמעותי באמצע שנות התשעים, אבל האמינו לי שהיא הייתה מעדיפה אותו על התמודדות עם האמא הסוררת שלה, העבודה שלה, והגרוע מכל – עם הגברים שבחייה.
זה הזמן לעצור לרגע ולשאול את הנשים שבקהל – אנחנו באמת כאלה גרועים? באמת? כל הגברים שפגשתן אי פעם היו דפוקים? כי זה לפחות מה שאפשר להבין מ'יומנה של בריג'ט ג'ונס'. כל הגברים דפוקים. אנחנו מפחדים ממחויבות, אנחנו סובלים מ"דפיקויות רגשיות" (כהגדרתה), אנחנו מפזרים רמזים מטעים, אנחנו נצלנים וחמור מכל – אנחנו לא קולין פירת'.
אבל אם לחזור לנושא שהתכנסנו סביבו היום, בריג'ט ג'ונס, האנטי-גיבורה שובת הלב של הלן פילדינג, שנולדה בטור שכתבה הסופרת עבור האינדיפנדנט והושפע לא מעט מ'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטין. בריג'ט בת השלושים ומשהו נחושה בדעתה להפסיק לעשן, לשתות פחות אלכוהול, לרדת במשקל ולמצוא אהבה. הרבה פחות קל ממה שהייתם חושבים, כשנראה שכל הסובבים אותה יעשו הכל כדי להרוס לה את התכניות, או לפחות להערים איזה מכשול או שניים בדרכה. חוסר הטקט שלה והנטייה שלה להיקלע לסיטואציות מביכות יותר או פחות לא עוזרות לה גם הן בדרכה אל האושר המיוחל.
בדרך כלל כשאני נתקל בספר שהכריכה האחורית שלו מלאה בשבחים בסגנון "מצחיק עד דמעות", "לא תפסיקו לצחוק", "הספר שהוציא חיוך מצחי הנגבי", אני יודע שזה הולך להיות- 1. משעמם, 2. מאולץ, 3. מביך, 4. כל התשובות נכונות. זה לא המקרה כאן. יומנה של בריג'ט ג'ונס הוא באמת ספר מעולה. שנון, מצחיק לפרקים, מצחיק יותר במקומות אחרים ואנרכיסטי במקומות הנכונים – אנרכיזם בריטי במיטבו, שיודע לתקוף בנימוס ובעדינות, בלי להשאיר סימנים מיותרים.
5 יחידות אלכוהול, 1,500 קלוריות וגיבורה אחת גדולה מהחיים.
יומנה של בריג'ט ג'ונס / הלן פילדינג / הוצאת זמורה-ביתן / מאנגלית: דנה אלעזר
נ.ב
איך למען השם כותבים את השם הזה בעברית? ברידג'ט, בריג'יט או בריג'ט (כמו שבחרה לכתוב דנה אלעזר)?
נ.ב.ב
מאז שקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה, רנה זלווגר (עוד שם בלתי אפשרי בעברית) הספיקה ללמוד לדבר במבטא בריטי ולעלות מעט במשקל כדי לשחק את בריג'ט ג'ונס בגרסה הקולנועית (לצד ליהוק מבריק של יו גרנט וקולין פירת'), להפוך בחזרה לאמריקאית רזה, לעלות שוב במשקל כדי להשתתף בסרט ההמשך ולהפוך שוב לאמריקאית רזה, רק כדי להפוך אחרי כמה שנים למישהי אחרת לגמרי בעקבות תאונת בוטוקס מזעזעת.
ובריג'ט ג'ונס? לאן היא הגיעה? על כך בפרק הבא
קראו גם:
עוד סופרת משעשעת השואבת השראה מקלאסיקה אנגלית
אם כבר להפסיק לעשן
גיבור נוסף ומאבקו באהבה
