בפעם האחרונה שפגשנו את קורמורן סטרייק ורובין אלקוט הם בדיוק (אזהרת ספוילר מיותרת למדי) תפסו עוד רוצח נתעב שנייה לפני שרובין צעדה אל מתחת לחופה עם בעלה לעתיד האנטיפת. הספר הזה (הרביעי בסדרת קורמורן סטרייק) ממשיך מאותה נקודה בדיוק, כדי שחלילה לא נפספס את הבופה.
קאט והילוך מהיר שנה קדימה (פחות או יותר). השגרה משתלטת על משרד החקירות הקטן של סטרייק ואלקוט, שמרחיבים מעט את העסק ושוכרים עזרה, כי אף פעם לא יהיו חסרים גברים בוגדניים לעקוב אחריהם. שגרה שנשברת יום אחד כשלמשרד נכנס בחור צעיר שמבקש את עזרת הבלש המפורסם ומספר לו על רצח של ילד שהיה עד לו לפני שני עשורים. קשה להתעלם מכך שהצעיר סובל ממחלת נפש קשה, וקשה להשיג פרטים נוספים אחרי שהוא בורח מהמשרד בלי להשאיר עקבות, אבל משהו מרגיש אמין בסיפור שלו והשניים מחליטים לבחון את הנושא, ומתחילים בחקירה שתיקח אותם בין היתר לליבו הפועם של הפרלמנט הבריטי, לחצרות האחוריים של תנועות ההתנגדות האנרכיסטיות של אנגליה ולהצצה ביקורתית בחברה הגבוהה של הממלכה המאוחדת.
ג’יי. קיי. רולינג לא חוסכת את שבטה בספר הזה. אולי זה שם העט שהיא מסתתרת מאחוריו (פתאום ראיתי שלא כתבתי את השם בשום מקום, אז הנה – רוברט גלבריית'), ואולי היא הגיע כבר למעמד כזה שהיא פשוט יכולה להרשות לעצמה, אבל זה אולי אחד מהספרים היותר ביקורתיים שלה, או לפחות זה שבו הביקורת שלה על השכבות השונות של החברה הבריטית לא מוסתרות מתחת לערימות של מטאפורות, כי אם מובאות ישר לתוך הפרצוף של הקורא. בחדווה היא מעמידה אצבע מאשימה אל מול הצביעות של המפגינים האנרכיסטים שמתחת למילים הגבוהות שלהם מסתתרים התנהגויות ורצונות שלא תמיד עומדים בקנה אחד עם האידאולוגיה. מהעבר השני ניצבים אנשי המעמד הגבוה, שחווים פשיטת רגל כלכלית ומוסרית, לפחות בעיניה של הסופרת, ולא יהססו להשתמש באנשים אחרים כפי צרכיהם, בלי לחוש אמפתיה בסיסית כלפי כל מי שלתחושתם לא "שווה" להם.
הספר הזה סובל מכמה בעיות. הראשונה, והמהותית ביותר, היא שחציו הראשון של הספר הוא, איך לומר זאת בעדינות, די משעמם. זאת אומרת, אני יודע שחייו של בלש פרטי מלאים ברגעים משעממים ובחקירות בעלות סקס אפיל של דג הרינג, אבל זה לא אומר שהקורא הממוצע מעוניין לשמוע עליהן יותר מדי. נכון, החקירה הראשונית שהצמד נשכר לחקור קשורה באופן חד משמעי לסיפור האמיתי שעומד מאחורי הספר הזה, וכמו כל סופר בלשי טוב, רולינג מפזרת במהלכו רמזים שהופכים מכריעים לפתרונה של התעלומה בהמשך, אבל הייתם מצפים ממנה שתצליח לשמור על רמת עירנות גבוהה יותר מצד הקוראים כדי שלא ינטשו את הספר לפני שמתחיל האקשן האמיתי..
הבעיה השנייה הורגשה כבר ב"דרך הרשע", הספר השלישי בסדרה, ונוגעת למערכת היחסים של סטרייק ורובין. אני לא יודע אם מדובר כאן באיזה הבדל תרבותי מהותי בין הסחבקיות הישראלית והריחוק המנומס האנגלי כל כך, או שפשוט ג’יי. קיי. רולינג כתבה כל כך הרבה על בני נוער, שהיא לא מצליחה להביא בגרות אמיתית לדמויות שלה. ההצהרה הזאת כמובן לא נכונה, בגלל שראינו כבר בעבר (בעיקר ב"כיסא פנוי" המופתי) שאין לה שום בעיה לבנות מערכות יחסים סבוכות וריאליסטיות. בגלל זה, אני נוטה להאמין שחוסר הבגרות הזה מכוון ונועד להבהיר כמה דברים לגבי הגיבורים שלה – אם זו רובין רדופת הטראומות שמנסה למצוא את המקום שלה בעולם הזה, ותוך כדי נותנת לביטחון העצמי הרעוע שלה ולספקות שמתעוררות בה לנקר ללא הרף במוחה, ואם זה סטרייק, שמוכיח שיכולת פנומנלית לפתרון תעלומות פשע לא עוזרת לו לפתור תעלומה אחרת ומהותית הרבה יותר – הוא עצמו.
בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, יש בעיה נוספת בספר הזה, והיא שהחקירה המרכזית שלו היא רק משנית לדרמה האנושית שרולינג בונה סביב הגיבורים שלה. הציפייה מספר בלשי טוב שיתמקד בעיקר בחקירה המסתורית במרכזו, ואילו כאן ניתנה לעתים התחושה שהחקירה היא רק התירוץ. אני לא טוען שסיפור המסגרת מיותר, אבל יכול להיות שהפוקוס שניתן לו היה מעט גדול מדי. מה שבטוח, זה שאת השליש הראשון של הספר (ואולי אפילו את חציו הראשון) צלחתי בקושי רב, וגם זה אחרי שהכרחתי את עצמי להמשיך. ברגע שהגעתי לנקודה מסוימת, פתאום היה לי קשה להפסיק, אבל עבדתי קשה מאוד עד שהגעתי לאותה, מה שלא אמור לקרות באף ספר, ובטח שלא בספר בלשי שהייעוד העיקרי שלו הוא לגרות את בלוטות הסקרנות של הקורא.
בקיצור, ולמרות הפסקאות האחרונות, הספר הזה כן השאיר אותי עם טעם של עוד, בתקווה שהבא אחריו (שאין כל ספק שיגיע, כי אנחנו עדיין מדברים כאן על ג’יי. קיי. רולינג) יצליח לשמור על הקו הבלשי המוצלח שלו, ואולי גם לזרוק לקורא איזה עצם או שתיים בדמות סיפור מסגרת מלא קתרזיס אישי.
במילים אחרות, שלושה סוסי הרבעה לבנים ומכשיר הקלטה אחד.
Lethal White / Robert Galbraith / Mulholland Books
נ.ב.
למרות כל הכתוב לעיל, למי שיקרא את הספר הזה מחכים כמה רגעים מאוד מספקים, דווקא מכיוונים פחות צפויים.
