רשמתי לעצמי מספר חוקי יסוד: נמק, פרט והדגם.

אופס… כאן הכנסתי את עצמי לצרה.

לגבי ספרים שאני אוהב, אין שום בעיה. אני יכול לקרוא אותם שוב ושוב, למצוא את הקטעים שקנו אותי, לשרטט בעל פה את מהלך העלילה, תיאור הדמויות, סגנון הכתיבה, ולנמק לאט ובזהירות למה התחברתי לספר.

הבעיה היא עם ספרים שאני שונא.

זה לא מספיק לכתוב ש'התפסן בשדה השיפון' הוא אחד הספרים הכי מוערכים יתר על המידה בהיסטוריה, או ש'הנסיך הקטן' הוא האבא של הזבל הניו אייג'י רגשני דוגמת באדולינה. כן, ככה אני מרגיש. תתבעו אותי.

עכשיו אני צריך לנמק, וזה אומר שאני צריך לקרוא שוב את ערימות הזבל האלה.

באסה