קלי לינק הולכת בדרכם של האחים גרים, ניל גיימן ולאבקראפט כשהיא מספרת אגדות מצמררות ומטרידות. דווקא במקומות בהם היא עוזבת את החומרים הסוריאליסטים, היא אפקטיבית יותר

בכתיבה של ג'ורג' סונדרס, הכוכב הספרותי העולה, אפשר להרגיש את ההשפעה הכבדה של סאלינג'ר. אבל התוצאה המוצלחת והמטרידה תוערך כנראה בעיקר ע"י מיטיבי הקרוא.

אחרי "נער החידות ממומביי", מנסה ויקאס סווארופ לשחזר את ההצלחה עם ספרו החדש, אבל רק מוכיח שהוא פוני של טריק אחד, והפעם הטריק אפילו לא מבוצע מספיק טוב

"שולחן שולחן שולחן שולחן" הוא אוסף ציוצים שהתפרסמו בטוויטר. למרות הניסיון המעניין, מה שמתקבל הוא ספר אינסטנט לדור האינסטנט.

"יסתובב לו העולם הגדול" של קולום מק'קאן חוזר אל התקופה בה מגדלי התאומים עמדו עדיין ומעניק התבוננות מעמיקה על המרקם של ניו יורק הרבה לפני שהסמל שלה רוסק

הסיפורים הקצרים של אילן גופר מנסים לחקות את אלו של או. הנרי או אתגר קרת, אבל בפועל, "טרמינל" הוא ספר שמשאיר תחושה חובבנית אצל הקורא.

הרומן האישי והחושפני של פול אוסטר הוא אולי סיבה לשמחה בקרב מעריציו, אבל ספק אם הקוראים שמחוץ לגרעין הקשה של המעריצים יצליח לחבב את הספר.

חאלד חוסייני מנסה לשחזר את ההצלחה של "רודף העפיפונים", כשהוא חוזר עם עוד ספר ציורי ואתני על אפגניסטן, אבל שם לעצמו רגליים כאשר המדינה אותה הוא מדמיין מנותקת מדי מהמציאות.

למרות נקודת המוצא הבנאלית משהו שלו, "הבית האדום" של מארק האדון ("המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") הופך בהדרגה לספר מדהים על משפחה, התבגרות והדרך שבה הזיכרונות שלנו מעצבים אותנו.