תחנה אחת-עשרה – סוף העולם מעולם לא היה יפה יותר

תחנה אחת-עשרה – סוף העולם מעולם לא היה יפה יותר

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp
בספרה הרביעי - תחנה אחת-עשרה - אמילי סנט ג'ון מנדל מצליחה לפרוץ את גבולות הז'אנר וליצור ספר יפהפה שגם מי שלאו דווקא מתחברים למדע בדיוני יוכלו ליהנות ממנו

הרשמו לעדכונים

הצטרפו עכשיו ולא תצטרכו להתמודד עוד עם החשש שתפספסו פוסט חשוב! סתם, בבקשה תירשמו. אנחנו מבטיחים לא להציף את תיבת המייל שלכם. אה, וגם תקבלו ספר במתנה!

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

מומלץ החודש
לרכישת הספר באמזון

לרכישת הספר בבוק דיפוזיטורי
buy the book from The Book Depository, free delivery

אחת הקלישאות הנכונות ביותר לגבי מדע בדיוני, היא שמי שטוען שהוא לא אוהב ספרי מדע בדיוני מעולם לא קרא אחד אמיתי. אתם יודעים, כזה שלאו דווקא מתרחש על כוכבים רחוקים ומלא ברובוטים ואנדרואידים ומונחים שאף אחד לא מבין אותם ברגע הראשון בגלל שהסופר המציא אותם והחליט לזרוק את הקורא אל המים העמוקים בתקווה שהוא פשוט יסתדר עם מה שיש. ספרים מהסוג השני לא חסר, וחלק גדול מהם מצליחים לא רע. אבל ספרי מדע בדיוני טהור, שמתבססים על רעיון פשוט ומצליחים לבנות עולם שלם מציאותי לפיו הם מצרך קצת יותר נדיר. או לפחות כזה שצריך לחפש באופן אקטיבי. סיפוריו של טד צ’יאנג הם כאלה, כך גם “פחמן משודרג” של ריצ’רד מורגן ו”הקבוע היחידי” של יואב בלום. “תחנה אחת-עשרה” של אמילי סנט ג’ון מנדל הוא ספר כזה.

הסיפור מתחיל בנקודה בה התחילו הרבה מאוד ספרים לפניו. מישהו משתעל. לא צריך הרבה מעבר לזה כדי להדביק אולם תיאטרון שלם בנגיף שיחסל בסופו של דבר את רוב אוכלוסיית כדור הארץ. נכון, היינו שם כבר בעבר, ובדרך כלל התחבאנו עם הראש מתחת לפוך כשזה קרה (מישהו אמר “העמדה“, או “הדרך”?). אבל כאן פחות או יותר נגמר הדמיון בין תחנה אחת עשרה ובין היצירות שהוזכרו. אין כאן שום מוטיב מותח או אימתי. אמילי סנט ג’ון מנדל ניגשת לטפל בעולם הפוסט אפוקליפטי שיצרה מתוך הבנה הומנית יוצאת דופן של טבע האדם. הסיפור הוא לא האפוקליפסה. לא המגפה שתקפה את האנושות. אפילו לא טבע האדם כפי שהוא מתגלה ברגע שאנשים נאחזים בתקווה לשרוד את האפוקליפסה. הסיפור הוא אפילו לא היחסים הבין-אישיים של הגיבורים, למרות שהיחסים הללו בהחלט נוכחים בספר הזה, אבל הם ממש לא הסיפור כולו.

אם אנחנו בכל זאת מתעקשים להשוות את הספר הזה למשהו מהעבר, דווקא “בז וניאלה” של מרגרט אטווד, על העצבות התהומית שמלווה אותו, מתאים כאן הרבה יותר. אבל גם בהשוואה הזאת אנחנו עשויים לפספס משהו, בגלל שתחנה אחת-עשרה, הוא לא ספר עצוב, למרות הנוגות שבו והקינה על מותו של העולם שאנחנו מכירים. אפילו אגדיל ואומר שבניגוד ליצירה (המדכאת משהו) של מרגרט אטווד, בתחנה אחת-עשרה מסתתרת איפשהו קצת אופטימיות.

האופטימיות הזהירה הזו מייצגת יפה מאוד את מה שהספר הזה עושה מהרגע הראשון. כי בניגוד לספרים פוסט אפוקליפטיים אחרים, אין כאן סיפור גדול מהחיים על אנשים שמנסים להציל את האנושות, כי אם אסופה של סיפורים אישיים קטנים שמצטלבים ביניהם ומייצגים ביחד את השלם. קצת כמו גרסת מגיפה העולמית לסרט “תמונות קצרות” של רוברט אלטמן משנת 1993. המאקרו לא מעניין את הסופרת. הוא קיים שם ברקע ומוביל את חייהם של הגיבורים הקטנים שלה, אבל הוא לא מה שמניע אותם. ודווקא זה מה שמונע בעד הספר הזה לשקוע בפסימיות. ברגע שההתמקדות היא באנשים ששרדו את המגפה וחיים כעת את חייהם, אנחנו כקוראים נהנים מהאופטימיות שמניעה אותם קדימה. אם אין אף גיבור גדול מהחיים שמנסה להשיג תרופה שתציל את האנושות, אין מתח ואין אכזבה ברגע שהוא לא מצליח במשימה שלו. אבל אם המשימה היחידה של הגיבורים היא פשוט להמשיך הלאה, הרי כולנו יודעים כמה בקלות האנושות מסתגלת למצבים חדשים.

אבל גם אם שמים בצד את המסר האפשרי שמסתתר לו אולי בין השורות, תחנה אחת-עשרה הוא ספר יפה, עדין וכובש. לצערי לא קראתי את יצירותיה הקודמות של סנט ג’ון מנדל (“תחנה אחת-עשרה” הוא היחיד שתורגם בינתיים לעברית), כך שאין לי נקודת התייחסות, אבל יכולות הכתיבה שלה כפי שהן באות לידי ביטוי בספר הזה, גורמות למבקר הזה לקוות שהיא לא תאט את קצב הכתיבה שלה ותמשיך לפרסם יצירות מופלאות כאלה.

בסופו של דבר, אם באמת חייבים לסכם, מדובר ביצירת מופת שגם מי שלא נהנים בדרך כלל ממדע בדיוני או מסיפורים פוסט אפוקליפטיים יוכלו להתחבר אליה, ואולי אפילו ישנו קצת את הדעה שלהם על הז’אנר.

חמישה שיעולים והדרן אחד גדול של האנושות.

תחנה אחת-עשרה / אמילי סנט ג’ון מנדל / הוצאת בבל / מאנגלית: שרון פרמינגר

כריכת הספר תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל

נ.ב.
כשמסתכלים החוצה על מגפת החצבת שהתחילה להשתולל, אולי באמת הגיע הזמן להתחיל לאגור תרופות וקופסאות שימורים.

נ.ב.ב.
במהלך החודש האחרון התקבלו מספר תרומות לאתר. אני רוצה להודות לתורמים

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

אולי תהנו לקרוא גם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לעדכונים

הצטרפו עכשיו ולא תצטרכו להתמודד עוד עם החשש שתפספסו פוסט חשוב! סתם, בבקשה תירשמו. אנחנו מבטיחים לא להציף את תיבת המייל שלכם. אה, וגם תקבלו ספר במתנה!

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

מומלץ החודש
לרכישת הספר באמזון

לרכישת הספר בבוק דיפוזיטורי
buy the book from The Book Depository, free delivery

מגזין הספרות "מחסום כתיבה" נותן לכם את הספר "מחשבות סרק של הולך בטל" במתנה

מגזין הספרות "מחסום כתיבה" נותן לכם את הספר "מחשבות סרק של הולך בטל" במתנה

נהניתם מהביקורת?

למה שלא תהנו עכשיו מהספר?

לרכישת הספר באמזון
לרכישת הספר בבוק דיפוזיטורי (משלוח חינם לישראל)
buy the book from The Book Depository, free delivery
דילוג לתוכן