לפני קצת יותר מעשור שברתי את הרגל בתאונת אופנוע מטופשת. כמה מטופשת? בואו נגיד רק שהיו מעורבים בה עבודה בחברת שליחויות, משמרת יום שישי בבוקר, נהג שיכור שחזר מהאומן 17 וקטנוע שהחליט ליפול לי על הקרסול אחרי שכמעט וחמקתי מפגיעה עם הרכב העוין. אחרי אשפוז קצר שוחררתי לביתי עם רגל מגובסת למשעי וכשמעל לצווארי מרחף גזר דין שכלל חודשיים של מנוחה.
חודשיים. בלי לעבוד. בכלל.
ידעתי טוב מאוד איך אנצל את המנוחה הכפויה הזו, ברגע שמשככי הכאבים יתחילו להשפיע. מאז ומעולם רכשתי ספרים בקצב מהיר יותר מקצב הקריאה שלי, כך שערימות הספרים הממתינים לקריאה ליוו אותי לכל מקום. עכשיו, כשהייתי מרותק לביתי, יכולתי להשלים מעט מהפערים. דליתי מראש הערימה את "האמן ומרגריטה" והתחלתי לקרוא. כשסיימתי לקרוא את העמוד האחרון, הפכתי את הספר, פתחתי אותו בעמוד הראשון והתחלתי מיד לקרוא אותו מהתחלה. במילים אחרות: איזה פערים ואיזה נעליים. במהלך החודשיים האלה קראתי המון ספרים, אבל חוץ מיצירת המופת של בולגקוב, כמעט אף אחד מהם לא הגיע מהערימות. למען האמת, כמעט כולם היו ספרים שכבר קראתי פעם, ובכמה מקרים גם פעמיים ושלוש.
יש אנשים שלא מסוגלים לקרוא ספר יותר מפעם אחת. אני מתאר לעצמי שאלה אותם אנשים שלא יכולים לראות את אותו סרט פעמיים. אני לא נמנה על אותו זן של אנשים. אני יכול לראות את "החשוד המיידי" בפעם המיליון אפילו שאני יודע שזה הצולע, ואני יכול לראות את "בחזרה לעתיד" בפעם השלושים מיליון ועדיין להיות במתח כשמרטי מקפליי כמעט מפספס את הברק שאמור להחזיר אותו להווה, ואני יכול לקרוא את "אלים אמריקאים" בפעם העשירית או העשרים, ואת "הארי פוטר" בפעם השלושים ואת "שלושה בסירה אחת" בפעם הארבעים, ועדיין ליהנות מהם כפי שנהניתי מהם בפעם הראשונה. לפעמים אפילו יותר.
יש משהו בתחושה שמתלווה לקריאה חוזרת של ספר אהוב שמזכיר את ההרגשה של חזרה הביתה אחרי נסיעה ארוכה. אתה מגיע לכל המקומות המוכרים שמקדמים את פניך בברכה, אבל רואה אותם באור חדש, בהיר יותר, חמים יותר. יש משהו ספק נוסטלגי, ספק רומנטי, ספק נוגה במילים המוכרות הללו, שלוקחות אותך במשעולים והנופים הישנים שנצבעים בדמיונך בצבעי ספיה עכורים.
ואם הנוסטלגיה המתוקה הזו לא מספיקה, יש עוד יתרון מופלא לקריאה חוזרת בספרים הישנים והמוכרים, כשבכל קריאה נפתח בפניך עולם שלם של ניואנסים קטנים שלא היית מודע אליו בקריאה הראשונית, ועם כל גילוי שכזה תחושת הבעלות שלך על הספר גוברת והופכת אותו לחלק בלתי נפרד ממך.
אולי זו הסיבה שיש תקופות בחיים שלי בהן אני מוצא את עצמי קורא רק ספרים מוכרים ואהובים. יכול להיות שזו הדרך שלי להגן על עצמי מאכזבות, או שאולי להתנחם בחיבוק חם ואוהב מהמשפחה המורחבת והספרותית שלי.
יכול להיות שאני סתם מתעצל לקרוא משהו חדש.
נ.ב.
לא חייבים תמיד נ.ב. נכון?