גיל הראבן יודעת לספר סיפור באופן מרתק, ו"אני ליאונה" לא שונה בכך מספריה הקודמים והרבים. אבל ב"אני ליאונה" חסרה אמירה ברורה וחדה יותר באשר לחברות אותן היא מתארת

"ילדיהם של שומרי הפילים": רוצה להיות ספר נעורים על דמויות אקסצנטריות ומשונות, שכל מה שסובב אותן מקסים אבל אגבי. וכל מאמץ היתר לייצר את הקסם, נוטף זיעה ממאמץ

"מלאכים" אשר יצא לאחר מותו של קניוק, הוא למעשה מסה קצרה למדי, אבל מתישה לא פחות מזה. הקושי שבצליחתה הוא כזה שלא עושה צדק עם גוף היצירה החשוב של הסופר

לחלק הראשון של הפרויקט האוטוביוגרפי שלו, בחר הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד לקרוא "מוות במשפחה". כך מתחיל שעמום איטי ומלא יומרה

"המשכן" מנסה לתרגם את הנסיון שצבר ככתב חדשות בכנסת לרומן מתח. הבעיה היא שבדרך הוא לא מדלג על אף קלישאה

בספר שהפך אותה לכוכבת העולה של עולם הבילוש הספרותי לפני למעלה מתשעים שנים, אגתה כריסטי מצליחה להפתיע גם את הקוראים בני זמננו, אבל בדרך בוגדת באחד העקרונות החשובים ביותר של הז'אנר.