משהו בכתיבה המעט אגבית של ג'ון ויליאמס מצליח לשדוד את הנפש ולהחזיק אותה קרוב אליו עד סוף הספר, בעוד שגיבור הספר, על כל מגרעותיו, הוא בדיוק מי שאנחנו היינו רוצים להאמין שאנחנו.

אצל דיקנס אין תחומים אפורים, רק שחור ולבן. יש טוב וטהור או רע ומושחת עד היסוד. יש עניים מרודים ועשירים מופלגים. יש עצוב עד דמעות ומצחיק.

למרות ההפתעה הדרמטית בסופו, "תחת כנפך" מצליח לגעת בלבו של הקורא ולעורר רגשות כמוסים שמחברים אותו לדמות המתוסבכת שעומדת במרכזו.

הספר 'טוני וסוזן' מחולק בעצם לשני ספרים. סיפור המסגרת בו סוזן מתמודדת עם חייה ועם הקריאה, וסיפור המשנה אותו אנחנו זוכים לקרוא עמה. חבל שסיפור המשנה הוא הטוב בין השניים.

לא סביר שהספר 'חינוך סיבירי' ייכנס לפנתאון ספרי המופת של כל הזמנים, אבל הוא בהחלט שווה קריאה, ולו כדי להכיר את הקהילה המרתקת שהתפתחה בשולי ברית המועצות.

כיאה לסיפור המתרחש בראשית המאה העשרים, קצב התקדמות העלילה ב'ארתור וג'ורג' אטי מאוד, עובדה התורמת רבות להיכרות האינטימית של הקורא עם הדמויות.

ב'איך לדבר עם אלמן' החזות השקטה והשלווה של הפרוורים האמריקאים האמידים היא רק מסיכה לחיים האמתיים שמסתתרים בינות לקירות.

גון בן-ארי אוהב לשחק עם הכתיבה ועם המילים וזה ניכר בכל עמוד תוך שהוא מפרק את השפה ובונה אותה מחדש כדי ליצור אגדה מודרנית יפה, גם אם לא במונחים הקיצ'יים שלה.

עם דמויות לא אמינות ועלילה לא יציבה, 'בליץ' של קן ברואן לא מצליח אפילו להתקרב למטרה, שלא לדבר על לפגוע בה.

בניגוד למובטח בגב הספר, 'מכאן אני ממשיך' לא מצחיק עד דמעות. הדמעות אכן הגיעו, אבל דווקא ברגעים היותר כואבים של הספר.

הביקורת הנוקבת שמסתתרת עמוק בתוך 'גוף שני יחיד' לא חוסכת שבטה מהחברה הישראלית על שלל גוניה, אך עושה זאת בעדינות כזו, שהקורא לא מודע אליה עד הרגע האחרון.

מתחת לחזות החיצונית השיכורה מסתתרת בספר 'מוסקבה פטושקי' ביקורת קשה על המשטר והחברה הסובייטית של שנות השישים של המאה העשרים.