מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי. יש לי חולשה לא מוסברת לז'אנר הפנטזיה המודרנית שהוא נחשב לאחד ממבשריו, ו"אלים אמריקאים" (אתם עוד תשמעו הרבה את השם הזה היום) הוא אחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים. לכן שמחתי כל כך כשיצא הספר The Ocean at the End of the Lane, ולא חיכיתי יותר מדי לפני שרכשתי אותו. עכשיו, אני יודע שעברו כמה חודשים מאז שהוא יצא (אהם… כמעט שנה, אבל מי סופר), אבל לא יכולתי להרשות לעצמי שלא לכתוב עליו. למען האמת, כבר כמה חודשים שאני מרגיש מין כאב פנטום בקצות האצבעות בכל פעם שאני ניגש לכתוב על ספרים אחרים, ואני די משוכנע שזאת הסיבה.
אם יצא לכם לקרוא כמה מהסיפורים של ניל גיימן, אז אתם יודעים שהם בנויים בדרך כלל לפי סכמה מסוימת. הסיפור מתחיל עם הצגה של הגיבור, אדם רגיל לכל הדעות, שמהר מאוד נשאב לעולם הפנטזיה המיוחד של גיימן. למזלו (ולמזלם של הקוראים), הגיבור מקבל הדרכה מלאה בנבכי העולם המוזר שנקלע אליו מפיה של דמות נבחרת, ומין הסתם עובר תהליך פנימי עמוק שמשנה את התפישה שלו. כן, אני יודע, זה לא נשמע משהו שכשאני מציג את זה כך, אבל הדרך שבה גיימן בונה את הסיפורים שלו והעולמות המיוחדים שהוא יוצר עבורם, מצליחים פעם אחר פעם להפוך את הסכמה הזאת, שנראית במבט ראשון פשטנית ולא מתוחכמת, ליצירות ספרותיות קסומות וחד פעמיות.
אחד החלקים המשמעותיים בסיפורים שלו ומה שמשפיע על מהלך העלילה כולה הוא, כפי שציינתי, המעבר בין העולמות. אבל למרות שבחלק גדול מהסיפורים שלו ההפרדה בין העולמות השונים היא אבסולוטית, כמו ב"אבק כוכבים", שם עומדת חומה המפרידה בין העולם שלנו לעולם המקביל, וב'עולם לא עולם' (Neverwhere), ששולח את הגיבור לעולם הדמיוני שמסתתר מתחת לרחובות לונדון, במקרים אחרים, עולם הפנטזיה מתקיים במקביל לשלנו וחשוף רק לעיניהם של מי שיודעים היכן לחפש. כך עולם האלים שנחשף לגיבורה של יצירת המופת 'אלים אמריקאים', וכך גם ב- The Ocean at the End of the Lane, שבאשמתו התכנסנו כאן היום.
גיבורו של הספר הוא אמן שחוזר לעיירה שגדל בה, אי שם במחוז סאסקס באנגליה. התירוץ לביקור הוא ההלוויה של אביו. תירוץ לא רע להרבה דברים, כמו לחשוב על העבר ולשקוע בזיכרונות על ימים שכבר מזמן היו ואינם. כחלק מהניסיון הזה להיזכר בימים ההם, הוא מוצא את עצמו נוסע לכיוון הבית בו גדל, או יותר נכון, למה שנותר ממנו. כשהוא מתקרב אליו מכה בו זיכרון ישן אודות ילדה בשם לטי המפסטוק אותה הכיר לפני שנים רבות כל כך. הזיכרון החי הזה מחזיר אותו לעבר, ומושך אותו לבריכה הקטנה שעומדת מאחורי בית החווה הישן של משפחת המפסטוק, הבריכה שלטי הקטנה נהגה לקרוא לה אוקיינוס ולספר לו על הימים בהם היא ומשפחתה הפליגו על פני האוקיינוס הזה מהארץ הישנה. החל מהרגע הזה הוא נסחף לתוך הזיכרונות שנשכחו, ולסיפור ילדותו הבלתי אפשרי.
ניל גיימן מצליח לדחוס לתוך הספר הקצר הזה את כל היכולות שלו כמספר וליצור אגדה מצמררת ונוגעת ללב. למרות שרוב התרחשותו מלווה את המספר בימי ילדותו, זה אחד הספרים הבוגרים, המפוכחים והעצובים ביותר שכתב, כזה שיכול בקלות לשבת על המדף לצד יצירתו הטובה ביותר עד כה- 'אלים אמריקאים'. האימה שמזדחלת בתוך הצללים של הספר הזה מזכירה מעט את זו של לאבקראפט, ומצליחה לסמר את השערות במורד צווארו של הקורא, אבל היא עושה זאת בעדינות כמעט בלתי מורגשת, שמשאירה את הקורא עם תחושה לא נעימה במקומות הנכונים בלי לשלוח אותו בזעקות אימה לביתו של הכומר הקרוב לבית מגוריו.
ניל גיימן נוגע כאן בשני נושאים עיקריים ששזורים זה בזה באופן טבעי- ילדות וזיכרון. איך אנחנו זוכרים את הילדות שלנו? עד כמה הזיכרון הזה קרוב למציאות? איזה סודות אפלים מסתתרים בעבר שלנו ומסרבים לצאת מהצללים? האם אנחנו מעוניינים בכלל לדעת את התשובות לשאלות האלה?
בקיצור, אחד הספרים הטובים ביותר של ניל גיימן. חמישה זיכרונות ואוקיינוס אחד, עמוק ורחב כמו היקום כולו.
The Ocean at the End of the Lane / Neil Gaiman / William Morrow and Company
נ.ב.
לאחרונה, עת ביקרתי באחת מחנויות הספרים החביבות עלי, נתקלתי בספר הזה בתרגום של דידי חנוך ובהוצאת ידיעות ספרים תחת השם "אוקיינוס בקצה המשעול". לא קראתי אותו, אבל מהניסיון שלי, התרגומים שלו קולעים בדרך כלל למטרה ושומרים היטב על היצירה המקורית. בקיצור, אם אין לכם כוח לקרוא אותו באנגלית, האופציה העברית קיימת.
נ.ב.ב.
בחודשים האחרונים יוצא לי פחות ופחות לעדכן את הבלוג. אחד האשמים לכך הוא העיסוק שלי בכתיבת ביקורות עבור וואלה! תרבות. אז אני רוצה להתנצל בפני הקוראים הנאמנים שלי אם אני משקיע בהם מעט פחות ממה שמגיע להם. מצד שני, אתם מוזמנים להתעדכן בכל הפוסטים של הבלוג ושל הביקורות ושל כל דבר אחר שאני כותב באתר שלי.
קראו גם:
אם כבר מדברים על אימה מזדחלת
עיירה נוספת שמסתירה יותר ממה שהייתם מצפים
מי אמר עצבות ולא קיבל
