למרות כל הבעיות בו, ‘כל החיים לפניו’ הוא ספר נוגע ללב המתאר את מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין נער רחוב מוסלמי ויהודיה ניצולת שואה ברחובותיה האחוריים של פריז.

ג’יימס פריי משתמש בסגנון כתיבה ייחודי ואינטנסיבי כדי להעביר בצורה אפקטיבית את הכאב הפיזי והנפשי של ההתמכרות לסם, ולמרות הצרימה לעין, קשה להוריד מהיד את יצירת המופת הזו.

מתילדה סאביץ’ מאבדת את עצמה אבל גם חלק גדול מהאמינות בסיפור התבגרות שמנסה להיות התפסן בשדה השיפון אבל לא קולע למטרה.

למעלה ממאה שנים לאחר שנכתב, ‘שלושה בבומל’ הוא עדיין אחד הספרים המצחיקים שנכתבו אי פעם, וזאת למרות התובנות המצמררות שלו על העם הגרמני.

על אף שהוא נשמע כמו עוד סיפור בלשי קלאסי, מדובר בעצם במקרה אמתי לחלוטין שהמציא את הז’אנר. אם רק הייתה משכילה המחברת להעביר את קטעי האינפורמציה בצורה פחות מגושמת, יכלה גם היא להיכנס לפנתיאון הקלאסי.

ניק קייב כותב ספרים כמו שהוא כותב שירים – מלוכלך, אפל ועל הקצה, וגם אם גיבור הספר שלו הוא אדם דוחה, קשה שלא לרחם עליו כשנחשפים אליו דרך העיניים של בנו.

‘ארוחת הערב’ הוא מסוג הספרים שלרגעים אתה לא בטוח שאתה רוצה לסיים. לא בגלל שאתה נהנה מהם כל כך, אלא בעיקר בגלל שאתה קצת חושש ממה שאתה יודע שיגיע בסוף.

על הספה, במיטה, בשדרה, בקפה, בבר, בתור לבנק, בתור לרופא, בגינה. קריאה בשבילי היא כמו אוויר לנשימה. אולי אפילו יותר.

הספר ‘פה קשור הכלב’ מוכיח שלפעמים חברו הטוב ביותר של האדם יכול להיות גם מספר רהוט וחסר פשרות. בעיקר אם יש פרשייה בלשית שמבצבצת לה מבעד לעמודים.

ספוילרים? מה לגבי ספוילרים? הרי, כמה אפשר לכתוב את צמד המילים- ‘סוף מפתיע’. מצד שני, אם אני ממליץ על ספר, לא הייתי רוצה להרוס לאף

רשמתי לעצמי מספר חוקי יסוד: נמק, פרט והדגם. אופס… כאן הכנסתי את עצמי לצרה. לגבי ספרים שאני אוהב, אין שום בעיה. אני יכול לקרוא אותם שוב