ברומן הראשון שלו, מביא מאיר שלו את סיפורם של המתיישבים הראשונים בעמק יזרעאל דרך עיניו של ברוך מירקין, נכדו של אחד החלוצים האגדיים שהפריחו את השממה. ברוך ("היתום של מירקין" הוא מכונה בפי תושבי הכפר) גדל עם סבו לאחר שהוריו מתו בנסיבות טראגיות, ומתאר את ההווי הכפרי ואת המיתוסים שנבנו סביב החלוצים דרך סיפורים ששמע בילדותו ושיחות שצוטט להן בבחרותו. הוא עצמו משני לסיפורים ומתפקד בעיקר כמספר וכממשיך משנתו של סבו.
הסיפור נע בין תקופות ובין הסיפורים שארוגים זה בזה באופן בו לעתים לא ברור היכן אחד מתחיל והשני מסתיים. לא פעם באמצע סיפור מכניס המספר פרשנות של אחד הכפריים האחרים לנושא או הערה עוקצנית שזרק בן דודו אורי בנוגע לסיפור.
מאיר שלו כותב מדהים. הוא מאוהב בשפה העברית ומשתמש בה בצורה מושלמת כך שמתקבל סיפור כתוב היטב במילים יפות אך ללא מליצות יתר. הוא יודע לבנות דמויות אמינות אפילו כשמדובר בבעלי חיים, ומשלב אותם בעלילה מרתקת ולעתים הזויה לחלוטין.
המספר שבוי כל כך בסיפוריהם של המתיישבים, שלא תמיד ברור מה התרחש באמת ומה היה רק אחד מהמעשיות שצמחו למיתוסים ענקיים. האם באמת קיבל סבו דואר מרוסיה על ידי שקנאים? מתי באמת חישב פינס להתאבד? מדוע באמת לא עשה את זה בסופו של דבר? לכל סיפור יש מספר פרשנויות ומספר גרסאות, וברוך מביא את כולן ללא כל פילטר. הוא לא תמיד יודע להבחין בין סיפור קטן לגדול ופשוט מביא את כולם, ואנחנו מקבלים את זה בברכה.
ספר מקסים. חמש פרות חולבות ופרגוסון אחד.
רומן רוסי / מאיר שלו / הוצאת עם עובד
נ.ב:
מומלץ מאד לשים לב לזייצר, עליו נאמר כבר בתחילת הספר כי "הוא מפלגת פועלים שלא התפלגה מעולם, כי יש בה רק חבר אחד". ממש בא לי לכתוב עליו, אבל אני לא רוצה להרוס לאף אחד.
