זוהי שעת לילה. אתם עוברים בין החדרים בבית שלכם, שנראה כמו מחילה תת קרקעית עם לפידים בוערים שמחוברים לזיזים בקירות המגולפים של המחילה. שום דבר לא נראה לכם כאן מוזר, בגלל שאתם יודעים שזה הבית שלכם. כך הוא נראה מאז ומעולם. בלי אזהרה, משהו מתחיל לרדוף אחריכם, ואתם בורחים ממנו דרך כל המחילות הלא ברורות שמרכיבות את הבית שלכם עד שאתם מגיעים לדרך ללא מוצא. אתם נצמדים אל הקיר ומחכים שהמשהו הזה שרודף אליכם יגיע, ואתם רואים שזו המורה שלכם לספרות מכיתה יא', אבל היא נמוכה יותר והאף שלה קצת שונה ממה שזכרתם, ויש לה ארבע ידיים עם טפרים משוננים במקום אצבעות. היא מנסה לתפוס אתכם, אבל ברגע האחרון אתם קופצים דרך החלון של הבית שנמצא עכשיו בקומה האחרונה של בניין רב קומות, ותחושת הנפילה הזאת, המוכרת כל כך, מנחמת אתכם בעת שאתם צונחים אל הלא מוכר.
ואז, כמו שאומרת הקלישאה הישנה, אתם מתעוררים.
חלומות הם דבר מרתק, שהכל יכול ולא יכול להתרחש בהם בו זמנית. לא פלא שהאנושות מוקסמת מהרעיון שלהם ומנסה לתת לו פנים ופרשנויות שוות ומשונות מאז ששבטים נודדים סיפרו זה לזה צ'יזבטים מסביב למדורה. כי הרבה יותר קל, ויש שיאמרו – מנחם, להאמין שישות על טבעית זורעת את החלומות בראשינו כשאנחנו הולכים לישון. הרי מה נותן לנו יותר משמעות, או אולי גם כוח? האפשרות שאנחנו חשובים מספיק כדי שהאלים יטרחו להתערב בחלומות שלנו, או שמדובר בסך הכל בפעילות חשמלית לא רצונית של המוח, שנועדה לעשות מעין אתחול לראש שלנו בזמן השינה? הרבה יותר נוח להאמין שקיימת ישות כמו מורפיאוס – אל השינה והחלומות היווני, או ברקסטה – אלת החלומות הליטואנית, או בפולקלור המאוחר יותר – איש החול הזורה חול בעיניהם של הישנים ונותן להם חלומות, כפי שהופיע לראשונה בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "אולה לוק-אוייה" משנת 1841.
בדיוק לחור השחור הזה נכנס סנדמן, גיבורה של סדרת הקומיקס פורצת הגבולות ומנתצת השלשלאות של ניל גיימן שפורסמה בין השנים 1989 – 1996. גיימן לקח את כל האלים והמיתוסים האלה והלביש אותם על דמות אלמותית אחת בעלת חיבה בלתי מוסברת לחולצות טי שחורות. גיבורו של הקומיקס הוא, כפי שיכולתם לנחש, חלום בכבודו ובעצמו, או יותר נכון לומר – התגשמותו הפיזית של רעיון החלום, שיוצא לאודיסאה ארוכה שמתחילה בכליאתו ומסתיימת ב – טוב, אתם תיאלצו לקרוא איך היא מסתיימת.
זו לא הפעם הראשונה שאני קורא את הסדרה הזאת, וגם לא השנייה או השלישית. אבל בניגוד לפעמים הראשונות, בהן גמעתי את הספרים ורק רציתי לבלוע את הסיפור בשלמותו, הפעם לקחתי את הזמן ובמשך למעלה משנה קראתי אותו במה שהיה כנראה סשן הקריאה הכי מעמיק ומלא תשומת הלב שהענקתי ליצירה הזאת – החל מהפאנל הראשון, בו מוצגת אחוזה בריטית בעלת הילה מכושפת, ועד הנוצה מלאת הדיו שמכתימה את הדף בפאנל שחותם את הסדרה.
התוודעתי לסנדמן לראשונה כשהייתי בתיכון, בדיוק בגיל ובתקופה בה סיפורי אימה אפלים עם גיבורים בעלי לוק גותי שלא מוטל בספק יכולים לשבות את לבו של נער שמחפש את מקומו בעולם ומרגיש שאף אחד לא מבין אותו באמת (או במילים אחרות, כל נער), על אחת כמה וכמה אם אותו נער בדיוק גילה את הצד החשוך יותר של שנות השמונים של המאה העשרים. לא האמנתי שקומיקס יכול להיות אפל כל כך. הקומיקס הכי אדג'י שקראתי עד אותו יום היה "חבלי משיח" של אורי פינק, שאמנם היה מיועד לקהל מבוגר יותר מזה של סדרת זבנג המיתולוגית, אבל עדיין ייצג עבורי משהו עבור ילדים. גם אם ילדים בוגרים יחסית. פתאום הופיע מולי מורפיאוס במלוא הדרו האפל, עם סיפורי אימה אלימים ומעוררי חלחלה ("24 שעות", או "האספנים" לדוגמה, שאמורים להעביר צמרמורת קרה בגבו של כל מי שקרא אותם ויודע על מה אני מדבר), אך גם עם הומור שחור וציני, שעוזר להרפות קצת את המתח ואת הזעה הקרה הצמרמורת והשערות הסומרות בקצה הגב.
ניל גיימן שואב אותנו לאט אל הסיפור הזה, ונותן לנו להתוודע לאיטנו אל הגיבור שלנו ואל המיתולוגיה הענפה שהוא פיתח סביבו, אבל בו בעת הוא זורק את הקורא אל המים הקרים כבר בעמוד הראשון כאשר אדון החלומות נלכד ונכלא על ידי רודריק בורג'ס, מכשף מודרני בן דמותו של אליסטר קראולי הנודע לשמצה. כמו אודיסאוס וכמו רבים וטובים לפניו, חלום יוצא למסע – פיזי ורוחני – שישנה את חייהם של כל מי שיפגוש בדרך, וגם את חייו שלו, במהלך עשרה כרכים שהדרך היחידה לתאר אותם היא – שלמות.
במבט ראשון הקורא עשוי לחשוב שמדובר באנתולוגיה של סיפורים שקשורים זה לזה רק בזכות הגיבור הראשי שלהם, כמו שקורה הרבה פעמים בסדרות קומיקסים קלאסיות של גיבורי-על שנלחמים בכל חוברת במפלצת או הרע התורן, אבל מורפיאוס הוא לא גיבור על, ולא מדובר כאן בקומיקס קלאסי, כי אם בהתחלה של משהו חדש. אם הוצאות הקומיקס הגדולות היו רגילות למצות ככל האפשר את הגיבורים שלהם ולהוציא סדרות בלתי נגמרות של חוברות קומיקס חודשיות, המקרה של סנדמן שונה לחלוטין. במקרה הזה מדובר בסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, וגם אם לפעמים נראה לכם שהשתרבב באמצע סיפור צדדי שלא קשור כל כך לנראטיב המלא של הסדרה, כנראה שתגלו בהמשך שהוא נועד לתת לכם זווית ראייה אחרת על עולם החלומות והשליט שלו. או שאולי אנשי ההוצאה החליטו לתת לאמנים שעבדו על הנראטיב הראשי הארכה בדד-ליין, כי הרי בסופו של דבר מדובר כאן בחוברת שבזמן אמת הייתה צריכה להגיע לדוכנים בכל חודש, והאמינו או לא, מדובר בהמון עבודה.
במהלך הסיפור אנחנו נחשפים אליו כפי שהיה לפני שנכלא. כשהדבר היחיד שהניע אותו היה הרצון לעמוד בחובותיו, בעוד שיחסיו עם האנושות היו במקרה הטוב פושרים. אדון החלומות שעומד לפנינו בסיפור הזה הוא אדם (או יותר נכון – ייצוג פיזי של רעיון) למוד טראומה, שמבין שמשהו בו חייב להשתנות כדי להתאים לעולם החדש. זה לא מתבטא רק ביחסו אל האנושות, אלא גם ביחס שלו לעצמו ובתפישה שלו את התפקיד שהוא ממלא בעולם. אנחנו לומדים שהגיבור שלנו לא מושלם או חף מטעויות, מה שאולי הופך אותו לאנושי יותר, או על טבעי פחות, ומקרב אותו אל הגשמי, אל האפשרי. אל המוכר.
אם כאן היה מסתיים הכל, איך אומרים אצלנו – דיינו – אבל בין כל האימה והפנטזיה האפלה שמזוהה איתו כל כך מסתתר גם מכתב אהבה של גיימן לעולם הקומיקסים של DC, כאשר הוא משלב בו דמויות וסיפורים מהעולם הזה בצורה שתפורה במיוחד למידותיו של הספר, ומציגה אותן כפי שלא הייתם יכולים לדמיין אותן בעבר. כך למשל, ניל גיימן לא מתעלם מסיפורו של ווסלי דודג', איש החול המקורי מעידן הזהב של הקומיקס בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה נלחם בפושעים כשהוא עוטה מסכת אב"כ ומרדים אותם באמצעות גז, אלא משלב אותו בסיפור בצורה כל כך חכמה ובלתי מורגשת שסיפורו של דודג' נעשה לא רק הגיוני, אלא מתבקש. אותו טיפול כירורגי עדין נעשה עם דמותו של הקטור הל, דמות קומיקס נוספת שהייתה מוכרת בתחילת שנות השמונים כדוקטור גורל, אך גם כאיש החול.
סליחה, אמרתי מכתב אהבה לעולם הקומיקסים? התכוונתי למילה הכתובה באשר היא, כי כשיש יש לך דמות ראשית שליוותה את העולם מהרגע שהיצור הראשון עצם את עיניו, למה שלא תפגיש אותו עם כמה דמויות שהיית רוצה לפגוש בעצמך? ומי יותר טוב לפגוש את נסיך הסיפורים, אם לא וויליאם שייקספיר – מר סיפורים בכבודו ובעצמו, שקו העלילה שלו מתכתב עם תחנות משמעותיות בסיפורו של חלום (ואחד המפגשים האלה, בסיפור "חלום ליל קיץ", היה הקומיקס הראשון – ואם אני לא טועה, היחיד עד כה – שזכה אי פעם בפרס הפנטזיה העולמי לסיפור הקצר), עד לקרשנדו בגיליון האחרון המופתי בו ניל גיימן נפרד מהגיבור שלו בצורה המבריקה ביותר שניתן לדמיין בסיפור שניצב בתוך סיפור במין רקורסיה מודעת לעצמה שמתייחסת למטא עוד לפני שהמטא היה מודע למטאותו.
לסיכום, ואם זה לא היה ברור מכל הסופרלטיבים שנכתבו כאן עד עכשיו, מדובר ביצירת מופת חד פעמית
חמישה חלומות מתוקים וסיוט אחד מעורר פלצות במיוחד
The Sandman / Neil Gaiman / Vertigo Comics
נ.ב
ואז התעוררתי
נ.ב.ב
יש לי עוד כל כך הרבה להגיד על הקומיקס הזה ועל השפעות שלו על התרבות הפופולרית של ימינו, אבל בעידן שלנו, אני בספק אם רבע מהקוראים הגיעו עד למשפט הזה, וחבל לי להכביר במילים שלא ייקראו לעולם. אולי יום אחד אכתוב מאמר שני בסדרה.
