דאגלס אדמס הוא אחד הסופרים האהובים עלי. קראתי את כל הספרים שלו (לפחות אלה שתורגמו לעברית) לפחות פעמיים, אפילו את "סלמון הספק", שהוא לא בדיוק ספר, ובטח שלא משהו שאדמס היה מאשר לפרסם אם יכול היה להביע התנגדות מהענן של אפל שהוא מתארח בו בימים אלה, ו"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" היה לי בן לוויה נאמן בשנים בהן הייתי זקוק לחבר נאמן שיחזיר את החיוך לשפתיים שלי ולימד אותי שני שיעורים חשובים מאוד. הראשון – מאחורי כל דבר שקורה מסתתרת בדיחה, ואם תצליחו למצוא אותה החיים שלכם יהיו הרבה יותר נסבלים בעולם הזה. השני – לא להיכנס לפניקה. ובגלל כל זה ממש עצוב לי לכתוב את הביקורת הזאת.
אז כן, אם לגשת ישר לעיקר ולחטוב את העץ כשהוא עדיין חם (או כל וריאציה אחרת שלל המשפט הזה שעולה לכם לראש), "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" הוא לא ספרו הטוב ביותר של דאגלס אדמס.
את דירק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי הביזארי, הקוראים פוגשים לראשונה בספר בעל השם המפתיע "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי", שהציג בפני העולם את הטירוף האוונגרדי של הבלש בעל הפרשנות המעניינת להיגיינה, בעלילה שכללה נזיר חשמלי (סגול אם זיכרוני אינו מטעני). "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" חוזר אל דירק ג'נטלי כשהוא מנסה לחקור היעלמות של דלפק בשדה התעופה הית'רו יחד עם הפקידה שישבה לצדו, שאולי קשור לאלים נורדיים עתיקים או למפלצת ירוקת עיניים רצחנית.
הבעיה העיקרית עם הספר הזה היא שהוא לא כל כך טוב. יש כאן כמה רעיונות מעניינים, יש כאן כמה רגעים משעשעים ויש כאן המון דברים משונים, אבל העלילה עצמה לא מצליחה להתחבר לכדי משהו מספיק מלוכד וממוקד כדי שתוכל להחזיק ספר שלם, ואפילו ספר קצרצר כמו הספר הזה. לגבי אורכו של הספר, אני לא יודע כל כך מה לחשוב. מצד אחד, אולי אם אדמס היה טורח לפתח מעט יותר את הרעיונות שלו, אולי הספר לא היה יוצא מבולבל ומבלבל כמו שהוא בסופו של דבר. בנוסף, אולי לא הייתי מרגיש כל כך מרומה אם הספר לא היה מסתיים באבחה אחת ומותיר יותר שאלות שלא נענו ממה שהייתם מצפים לראות במבחן בחירה בטריגונומטריה. מצד שני, אם הספר הזה היה קצת יותר ארוך, אני לא בטוח שהייתי מצליח לשרוד עד סופו.
במהלך הקריאה עלתה לי בראש האפשרות שסדרת דירק ג'נטלי היא האחות האנרכיסטית והפחות מוכרת של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל זה לא יהיה מדויק להגיד את זה. אם כבר, אז האנרכיזם האמתי טמון דווקא עמוק בדפיו של המדריך ודירק ג'נטלי הוא בן הדוד האקספרימנטלי שלו. ואני לא מדבר על אקספרימנטליזם טוב כמו הקולנוע הניסיוני של דיוויד לינץ', אלא יותר כמו ג'אז ניסיוני של חבורת סטודנטים לאמנות שקראו יותר מדי פעמים את הביוגרפיה של אנדי וורהול ומנסים לעשות את הדבר הכי מוזר שהם יכולים, רק כדי שהם יוכלו לקרוא לו אמנות. אז אני מתאר לעצמי שזה לא הסיפור עם דאגלס אדמס, אבל התוצאה הסופית שלו היא ספר מוזר ולא תקשורתי בעיקרו.
ובכל זאת, אחרי שכל זה נאמר, במקרים רבים ספר בינוני של דאגלס אדמס עדיף בהרבה על ספרים מעולים של סופרים אחרים. הכל קשור לאילנות הגבוהים שאתם נתלים בהם, ודאגלס אדמס, ממרומי שני המטרים שהוא התנשא אליהם, הריח את צמרות האילנות הגבוהים מלמעלה.
אז, כן, ספר בינוני יחסית ולא מובן במיוחד של סופר מעולה.
שלושה עיטים תוקפניים ומכונת קוקה קולה מקולקלת.
שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש / דאגלס אדאמס / הוצאת כתר / מאנגלית: עמנואל לוטם
נ.ב
מאחר וגיבורו של הספר הוא בלש פרטי שיוצא לחקור תעלומה סיווגתי את הספר הזה כבלשי, אבל כל קשר בין הספר הזה ובין הז'אנר מקרי לחלוטין.
נ.ב.ב
ובכל זאת, אתם חייבים להודות ש"שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" הוא שם מבריק לספר.
קראו גם:
אם אתם בכל זאת מחפשים ספר בלשי אמיתי
וכמה אלים נורדים
ועוד דאגלס אדמס אבל בגישה כל כך שונה
