American Gods - אלים אמריקאים

קולנוע ספרותי – סדרת הטלוויזיה “אלים אמריקאים” עומדת למבחן

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp

הרשמו לעדכונים

הצטרפו עכשיו ולא תצטרכו להתמודד עוד עם החשש שתפספסו פוסט חשוב! סתם, בבקשה תירשמו. אנחנו מבטיחים לא להציף את תיבת המייל שלכם. אה, וגם תקבלו ספר במתנה!

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

מומלץ החודש
לרכישת הספר באמזון

לרכישת הספר בבוק דיפוזיטורי
האם סדרת הטלוויזיה "אלים אמריקאים" מצליחה לעמוד במשימה ולהשתוות למקור הספרותי או שמא היא נופלת אל תוך המלכודות שמחכות לה במעבר אל המדיום הטלוויזיוני? המבקר יוצא מאזור הנוחות שלו וחוטא בביקורת טלוויזיה.

כפי שכבר יצא לי לציין כאן בעבר, בניגוד להרבה אנשי ספר, כשאני שומע שספר שאני אוהב מעובד ליצירה קולנועית אני לא קורע שק ומפזר אפר על הראש. ההיפך הגמור מכך. קשה לי להסביר את ההתרגשות הקלה שאוחזת בי, אבל אני אוהב להישען אחורה על הכורסא ולראות את הסצנות שחיו עד לאותו רגע במוחי מתעוררות לחיים ומקבלות צורה משל עצמן. נכון, לרוב מה שמתקבל על המסך נראה כמו בן דוד רחוק של היצירה שכל כך אהבתי כשהייתה על הדף, אבל כשהטרנספורמציה של המילים לתמונה מתבצעת כמו שצריך (מי אמר “שר הטבעות”), מדובר בחוויה יוצאת דופן לכל החושים. או לפחות לכמה מהם.

לכן, כששמעתי אי אז בשנת 2011 שאחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים מעובד לטלוויזיה, ועוד על ידי HBO שהפליאו כל כך לעשות עם משחקי הכס, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. טוב, אני אולי מגזים, אבל כן ידעתי שיש לי למה לצפות. מימי לא חיכיתי לסדרת טלוויזיה כמו שחיכיתי לאלים אמריקאים. קחו את ההמתנה מורטת העצבים שלכם בין העונות של משחקי הכס, ותכפילו אותה בשש שנים. בינתיים HBO ירדו מהסיפור והעבירו את המושכות ל STARZ, שאחראית לכמה סדרות טלוויזיה די מצליחות, כמו מפרשים שחורים, הסודות של דה וינצ’י, בוס, ונוכרייה (שבאופן אישי לא הצלחתי לשרוד יותר מפרק שלה).

כך חלפו להן שנה ושנתיים כשהפרויקט הזה מתבשל על אש קטנה ומדי פעם האצבע על העכבר מביאה אותי ל- Imdb כד לבדוק אם יש התקדמות, והתשובה הברורה מאליה מציקה לעין, כשלפתע לפני שנה או שנתיים התחילו לצוץ שמועות על ליהוק של הדמויות הראשיות בסדרה. למוד אכזבות, לא הרשיתי לעצמי להתייחס יותר מדי לחרושת השמועות שחרכה את הרשת. אבל אז, בלי שום הכנה מראש הגיע הטריילר הזה:

ושוב צפו להן אותן ציפיות עתיקות שהתעוררו אי אז לפני שש שנים, ואיתן החשש שהמפיקים של הסדרה יצליחו להרוס לי את הספר הזה, שאני כל כך מחויב אליו רגשית. נכון, הטריילר הזה נראה מבטיח ועשוי היטב, אבל אף אחד לא מבטיח לי שכל מה שלא נכנס אליו אינו זבל גולמי.

לכן, כשהגיע סוף סוף הפרק הראשון של הסדרה לפני כמה חודשים נשמעה ברחוב שלי אנחת רווחה שעד היום מדברים עליה זקני העיר. לא היה לי שום דבר רע להגיד על הפרק הזה. נכון, יש משהו קצת מעצבן באיך שג’ונתן טאקר משחק את לואו קי, אבל חוץ מזה הפרק התגלה כקרוב מאוד לספר, גם ברמה הסיפורית וגם באווירה שהוא השרה. משהו בצבעוניות של הסדרה, עם השחור שהוא הרבה יותר אפור כהה משחור והאדום העמוק שמגרד את הבורדו מלמטה והאפלוליות שמצטרפת אליהם לצד אורות נאון, הצליח לאסוף את מה שהספר בונה בדם ויזע ולהפוך אותו לוויזואלי בצורה מדויקת.

כשהגיע הפרק השני נסחפתי עדיין על האדים של הפרק הראשון ולא לקחתי לתשומת לבי את השינויים הקטנים שהתחילו להופיע במעבר מהספר לתסריט. שכנעתי את עצמי שהייתה חייבת להיות לזה סיבה שקשורה בהתאמה למסך הקטן או לתקופה, בכל זאת מדובר בספר שנכתב לפני יותר מ 15 שנים, אבל ככל שהמשיכו להגיע פרקים נוספים, התגלו עוד ועוד שינויים לא צפויים שהרחיקו את הסדרה מהספר, עד לפרק הסיום של העונה שלקח את הסדרה הטלוויזיונית לכיוון אחר לחלוטין מזה שציפינו לו.

יש שיגידו שאני נתפס כאן לקטנות, כי הרי אי אפשר לצפות שכל ספר שהוא ישרוד את המעבר לטלוויזיה בלי שום שינויים, שבטח נועדו לעזור לו במדיום החדש. אבל השינויים שנעשו כאן גדולים בהרבה מסתם תוספת של סצנה פה ושם כדי לתת חיזוק לסיפור או להוסיף אקספוזיציה חיונית שהייתה יכולה לעבור בספר בכמה מילים. אנחנו מדברים כאן על שינויים שהופכם את הסדרה לכזו שמקבלת השראה מהספר באופן הרחב ביותר של המילה ולא לאחת שמבוססת עליו. למען האמת, אחרי פרק הסיום של העונה, גם מי שקרא את הספר לפחות שש או שבע פעמים (כמוני) לא יכול לנחש מה יקרה בהמשך.

ושוב, גם אם זה לאו דווקא דבר רע, יש עוד בעיות באלים אמריקאים – הסדרה. דבר ראשון, הקצב שלה. נראה שהמפיקים של הסדרה מפחדים שאין להם מספיק חומרים כדי למלא את החוזה שלהם עם STARZ, עד כדי כך שהם מושכים כל טיפת עלילה שיש להם על פני פרק שלם, גם אם אפשר היה לסגור את הסיפור בעשרים דקות. כך למשל סיפורה של לורה מון תופס את כל הפרק הרביעי של העונה ומרגיש לרגעים כאילו בריאן פולר ומייקל גרין מעדיפים להאכיל את הצופים שלהם בכפית מצופה ניקל ולדחוף להם אינפורמציה עמוק לתוך הגרון כי הם לא סומכים עליהם שיבינו משהו לבד. הסיפור הזה חוזר גם בפרק השביעי של העונה, שמתמקד כולו בסיפור חייה של אסי מקגוון וסיפורי הפיות שהביאה עמה לעולם החדש. באופן מוזר החליטו יוצרי הסדרה להקביל בין ובין לורה מון (בצורה בוטה למדי, אני חייב לציין) כשבחרו לתת לאמילי בראונינג לשחק את שני התפקידים, וכל זאת כדי להבהיר לצופים דבר או שניים על אישיותה של לורה. בכלל, המשקל שנתנו לדמות שלה בסדרה גדול מדי לטעמי. מדמות שולית יחסית (גם אם אחת שהספר לא יכול להתקיים בלעדיה), לורה מקבלת בסדרה מקום מרכזי מאוד. אני לא יודע אם זה בגלל שהיוצרים הרגישו שחסרה להם דמות נשית חזקה, או שהם אהבו את סיפור האהבה המורבידי שבינה ובין שאדו, גם כאן, הביצוע מרגיש קצת מלאכותי.

אמילי בראונינג - אלים אמריקאים
אמלי בראונינג – אלים אמריקאים.
מקור תמונה

אבל יותר מכל דבר אחר, מה שהכי מפריע לי בסדרה הזאת הוא פס הקול שלה. בחייכם, כמה אפשר לשמוע ברקע את הג’אז המצווח הזה? יש עוד סגנונות מוזיקה שמזוהים עם אמריקה, אז למה אנחנו חייבים לסבול את הצפירות הספק מזייפות האלה ברקע של החצוצרה בכל פעם שמישהו שוקע בסיפור?

אז כן, ברור שאצפה בסדרה כשהיא תשוב לעונה השנייה, אבל מבחינתי היא לא “אלים אמריקאים”, אלא חיקוי לא מוצלח במיוחד של המקור. בינתיים אוכל להתנחם בקריאה חוזרת של הספר.

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

אולי תהנו לקרוא גם:

הרשמו לעדכונים

הצטרפו עכשיו ולא תצטרכו להתמודד עוד עם החשש שתפספסו פוסט חשוב! סתם, בבקשה תירשמו. אנחנו מבטיחים לא להציף את תיבת המייל שלכם. אה, וגם תקבלו ספר במתנה!

נהנים מהקריאה?

תמכו באתר ועזרו לנו ליצור עוד תכנים מעולים במיוחד עבורכם

מומלץ החודש
לרכישת הספר באמזון

לרכישת הספר בבוק דיפוזיטורי

מגזין הספרות "מחסום כתיבה" נותן לכם את הספר "מחשבות סרק של הולך בטל" במתנה

מגזין הספרות "מחסום כתיבה" נותן לכם את הספר "מחשבות סרק של הולך בטל" במתנה

דילוג לתוכן