אני לא יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. איכשהו הרגשתי שאני צריך לעשות משהו מיוחד. בכל זאת, גם שנתיים לבלוג וגם הפוסט המאה. צריך לחגוג את זה איכשהו, לא?
היו לי המון רעיונות שהגיעו בסופו של דבר אל סל האשפה, חלקם בצדק, חלקם פחות, אבל זה לא משנה את העובדה שלשם הם הגיעו וזה כרגע מקומם.
בהתחלה חשבתי לעשות רשימה של עשרת הספרים שאני הכי אוהב. התחלתי לדרג אותם ולנסות להבין איך אני יכול להציג את הסיבות לבחירות שלי, אבל אז הגעתי לשתי מסקנות חשובות. אין לי מושג מה הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי. יש כל כך הרבה ספרים שעומדים אצלי בראש הרשימה ומתקוטטים ביניהם על המקום הראשון, ואני בסך הכל רודף שלום ולא מוכן ליצור סכסוכים כאלה בין מי שיקרים לי מכל. המסקנה השנייה היא שממילא כתבתי כאן כבר על מבחר לא קטן מהספרים האהובים עלי, כך שיהיה די מיותר לעשות רשימה כזאת.
מכאן התחלתי להשתעשע ברעיון הבא. לכתוב רשימה של עשרת הספרים הכי בזויים / שנואים / מוערכים יתר על המידה שקראתי אי פעם. לא חסרים ספרים שכשאני חושב עליהם אני נמלא זיעה קרה ופולט קללות חסרות פשר משל הייתי ליונל אסרוג, גיבור הספר 'ברוקלין היתומה'. הו, כמה נהניתי לחשוב על הרשימה הזאת ועל המילים הארסיות שאטיח בספרים הנלוזים האלה שהצליחו להמאיס עלי במשיכת קולמוס את עצמם, את כותביהם, ולמען האמת, גם את מעריציהם חסרי הבינה שנכנעו לתכתיבים סוציולוגים של החברה ולמה שמצופה מהם לאהוב בספרות המודרנית על מנת להיחשב ברי תרבות.
מהר מאוד הגעתי למסקנה שההשתעשעות ברעיון הזה מזיקה לשלוות הנפש שלי והחלטתי לזנוח גם אותה. מה גם, שעל מנת לכתוב על עשרת הספרים שהכי שנאתי אי פעם, אני איאלץ לקרוא שוב את עשרת הספרים שהכי שנאתי אי פעם! אני לא חושב שהייתי עומד בזה. מימי לא קרעתי ספר לגזרים, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו.
כך עברו להם עוד ועוד רעיונות כשאת כולם פסלתי על הסף, ואז החלטתי ש- פאק איט, מזל טוב לי ומזל טוב לבלוג. נתראה בפוסט המאתיים. אולי אצליח לחשוב על רעיון מיוחד עד אז.
קראו גם:
יכול להיות שזה הספר הכי טוב שנכתב אי פעם
למרות שהספר הזה נותן לו תחרות לא רעה
ועוד קצת על כתיבה באופן כללי. סתם, אם זה מעניין מישהו
