סטיבן קינג הוא אחד מהסופרים הכי פוריים בעולם. עם למעלה מחמישים רומנים, עשרה אוספים, עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה, ומה לא, קשה לחשוב על סופר שמצליח להנפיק יותר ממנו. בעיקר בימים בהם מעריצים התרגלו לשלוח מכתבי תחנונים לג'ורג' ר.ר מרטין ופטריק (בלי ר.ר.) רות'פוס, בהם הם מפצירים בהם לעשות את הדבר היחיד שמצופה מסופר – לכתוב. ככזה, יכול להיות שהוא האדם הנכון ביותר ללמד דבר או שניים על כתיבה. מזל שהוא נטש לרגע את עולמות הבעתה שהוא מקים לתחייה כדי לעמת את הקוראים שלו עם משהו מפחיד בהרבה – דף ריק.

ניסיתי לקרוא הרבה ספרים על כתיבה במהלך שנותיי כסופר לעתיד (יום יבוא ואצליח אולי להיפטר מהמילה "לעתיד" בתואר הזה), אבל רק שניים מהם זכו שאגיע לסופם: "כתיבה אפקטיבית" (המעולה) של צפריר בשן, שאמנם נוגע פחות בכתיבה יצירתית פרופר, אבל נתן לי המון טיפים מעניינים, ו"על הכתיבה" של סטיבן קינג. שני הספרים האלה שונים מאוד מכל הספרים האחרים שניסיתי לקרוא בנושא בכך ששניהם מאוד קונקרטיים, אך עם זאת לא מאיימים. אם בספרים אחרים אודות כתיבה נהוג להתפלפל על טכניקות כתיבה שונות, פיתוח דמויות, דרכים לעיצוב סיפור וכד', שעשויים להוציא לכותב השאפתן את החשק לכתוב עוד מילה אחת בחייו, ולשלוח אותו להתכדרר בפינת החדר בתנוחת עובר, אז שני הספרים האלה מצליחים לדלג מעל הנושאים האלה כאילו היו נדיה קומנצ'י על המשטח האירובי.

כמו שבטח הבנתם מהפסקה הקודמת, מעולם לא חיבבתי ספרים על כתיבה.

אבל "על הכתיבה" של סטיבן קינג הוא לא עוד ספר על כתיבה (למרות שמו המעט מתעתע). כי בעוד שספרים אחרים בנושא בוחשים בקרביים של הכתיבה, דווקא הספר הזה, עם הכותרת הכל כך חד משמעית, מצליח להימנע ככל האפשר מהעיסוק בנושא הזה. נכון, יש כאן כמה טיפים לא רעים וכמה גישות עבודה שמומלצות על ידי הכותב הישר מניסיונו האישי רב השנים והספרים, אבל לבד מהשורה התחתונה שלו, אין בו איזו בשורה יוצאת דופן עבור מי ששואפים להיות סטיבן קינג הבאים. ואולי זה מקור המשיכה של הספר הזה. כי הספר אמנם עומד בהבטחה שלו להעניק מין ארגז כלים לכותב לעתיד, אבל ארגז הכלים הזה לא כבד במיוחד, ובטח שאינו קשה לתפעול. בסך הכל לחצו על הכפתורים הנראים לעין והסיפור כבר יגיע, בתנאי שמלכתחילה יש לכם איזשהו כישרון, כמובן.

זה, בליווי כמה מנטרות שחוזרות על עצמן בספר, מהווה את התורה כולה, ובתוך כך מזכיר דווקא ספר אחר לעזרה עצמית – להפסיק לעשן בדרך הקלה של אלן קאר – שאמנם לא כתוב בכישרון רב, אבל חוזר על המנטרות שלו בצורה מספיק אפקטיבית כדי לשכנע את הקורא שהוא לא זקוק לסיגריות. ולראיה, כותב שורות אלה שעישן 2 או 3 קופסאות ביום עד שקרא את הספר של אלן קאר ובשש השנים האחרונות לא נגע בסיגריה. אם המנטרות של סטיבן קינג יצליחו לעשות אפילו חצי מהעבודה של קאר ולשכנע אתכם שאתם יכולים לכתוב, אז לפחות דבר אחד טוב קרה כאן.

אבל זה לא מקור המשיכה היחיד בספר המאוד אישי הזה.

הכותרת המלאה של הספר בשפת המקור היא: On Writing: A Memoir Of The Craft. בתרגום העברי בחרו להשמיט את חלקה השני של הכותרת, למעט בכריכה הפנימית של הספר (שבינינו, מעטים טורחים לקרוא), שם הפך חלק זה ל"רשימות על מלאכת הכתיבה". תרגום לא מדויק זה מפספס חלק חשוב בספר הזה, שהוא בעצם ספר זיכרונות די חושפני של קינג, שעוקב אחרי התחנות הרבות שעבר עד שהפך למכונת הכתיבה המשומנת שהוא, החל מילדותו וניסיונות הכתיבה שלו, ועד חזרתו לחיים ולכתיבה אחרי תאונת הדרכים הקטלנית שעבר בסוף שנות התשעים. יש מי שיטענו שהחלקים אודות חייו של הסופר לא רלוונטיים במיוחד לספר שמתיימר ללמד אודות הכתיבה, אבל כאן בדיוק נכנסת הכותרת המקורית של הספר כדי להבהיר – זה לא (רק) ספר על כתיבה. או לפחות, זה אינו ספר על כתיבה כפי שאתם מכירים אותו. קינג יוצא משתי נקודות הנחה מוצדקות לחלוטין, האחת – שלא ניתן לנתק את הכתיבה מההיסטוריה האישית של הכותב. השנייה – שסיפור חייו והצלחתו יצליחו לעניין את הקורא (ובתור מספר הסיפורים הפנומנלי שהוא, ברור שהסיפור שלו מרתק). ובאמת, מעיון בקטעים הביוגרפיים שלו, אפשר לחדור מעט את מעטה אי-הוודאות ואולי להבין מעט את תהליכי הכתיבה שלו.

סטיבן קינג מתייחס לכתיבה כל עבודה לכל דבר. בזכות הגישה הזאת, בשילוב עם כישרון יוצא דופן וחוש דמיון מפותח ומטורף ומלחיץ למדי, הוא מצליח לעשות את מה שהרבה סופרים אחרים לא – לכתוב. וכשמתוודעים לגישה שלו למלאכה ויוצאים מנקודת הנחה שהוא נוהג כפי שהוא מייעץ בספרו, לא מפתיע למצוא את ספריו של בנו ג'ו היל ברשימות רבי המכר. ואם גם הבן שלו יכול לעשות את זה, אז אולי גם אתם?

לסיכום, ספר חובה עבור מי שהכתיבה היא חלק חשוב מחייו.

ארבעה מכונות כתיבה וקסת דיו אחת

על הכתיבה / סטיבן קינג / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: שלומית הנדלסמן

נ.ב.
אני לא נוהג להיטפל לטעויות בתרגומים של הספרים שאני קורא, אבל כשאני רואה בספר את הציטוט הבא 'מצד שני – מהצד של ג'יימס ג'ויס – נמצא הארפר לי, שכתב ספר אחד בלבד ("אל תיגע בזמיר" המבריק)', מתחשק לי לתפוס את כל שרשרת העורכים והמגיהים והמו"לים שעמדו בדרכו של הספר הזה (על מי אני עובד, במצבה של התעשייה בארץ רוב הסיכויים שכולם אותו בן אדם), לנער אותם ולהכריח אותם לכתוב מאה פעמים על הלוח "הארפר לי כתבה את אחת מיצירות המופת המופלאות של המאה העשרים וכל מי שידו מגעת בספרות אמור לדעת שמדובר באישה".

קראו גם:
על הכתיבה
עוד על הכתיבה
ועוד על כותבים