סוג האהדה המתואר ב”קדחת המגרש” של ניק הורנבי כל כך קיצוני שהוא מתאר אחוז קטן יחסית של חובבי כדורגל, אז איך הוא הפך לתנ”ך של האוהדים, ובכללם כותב שורות אלה? המבקר נכנס לקו השש עשרה ומנסה לענות על החידה.

סטיבן קינג יוצא מאזור הנוחות שלו והבעתה שלכם ומנסה לעמת את הקוראים שלו עם משהו מפחיד הרבה יותר מהמפלצות שמסתתרות בצללים – דף כתיבה ריק.

קלי לינק הולכת בדרכם של האחים גרים, ניל גיימן ולאבקראפט כשהיא מספרת אגדות מצמררות ומטרידות. דווקא במקומות בהם היא עוזבת את החומרים הסוריאליסטים, היא אפקטיבית יותר

בכתיבה של ג’ורג’ סונדרס, הכוכב הספרותי העולה, אפשר להרגיש את ההשפעה הכבדה של סאלינג’ר. אבל התוצאה המוצלחת והמטרידה תוערך כנראה בעיקר ע”י מיטיבי הקרוא.

“חטופה” לא יביא לצ’רלי דונלי את פרס בוקר, וגם לא את פרס אדגר או פרס אנטוני, אבל בגבולות הז’אנר שלו הוא מעולה, גם אם בסופו של דבר מדובר בטראש שמגרד מלמטה את גבולות הטעם הטוב.

“זה” הוא כנראה הספר הכי מפחיד שתקראו אי פעם, אבל זה לא אומר שהוא לא מושלם גם מחוץ לגבולות הז’אנר. המבקר רעד מפחד וחזר כדי להכריח גם אתכם.

“יסתובב לו העולם הגדול” של קולום מק’קאן חוזר אל התקופה בה מגדלי התאומים עמדו עדיין ומעניק התבוננות מעמיקה על המרקם של ניו יורק הרבה לפני שהסמל שלה רוסק

למרות (ואולי דווקא בגלל) שהוא שונה כל כך מהסרט המפורסם שנעשה לפיו, הנסיכה הקסומה הוא חומר קריאה משובח ומומלץ גם למי שגדל על האדפטציה הקולנועית