שלושה חברים נסחפים למזימה בינלאומית בזמן שפרנקי "ארבע אצבעות", בוריס "הסכין", טוני "שן קליע" והארי "הגרזן" מנסים לתפוס אותם ואת זוג האקדחים המעשנים שהם הרוויחו בהימורים על משחקי אגרוף מכורים של חבורת צוענים שיושבת מחוץ ללונדון ומחזיקה באמתחתה יהלום ענק שנשדד ממאפיונרים שבורי אף ושחקן כדורגל לשעבר.
אה, בעצם לא.
לפעמים נדמה לי שכל סופרי המתח שמגיעים מאנגליה עוברים קורס מזורז אצל גאי ריצ'י לפני שהם מקבלים רישיון למקלדת. שאלת המפתח במבחן הסופי של הקורס: רכבת יוצאת מצפון לונדון בשעה ארבע ארבעים וחמש. באותה שעה סטיבי "האינסטלטור" נכנס לבית ממכר העתיקות של ויקטור "היפה" ומשחרר ממנו תמונה מקורית של מיכאלאנג'לו "האמן", לא לפני שהוא שובר לו כמה אצבעות ואת האף בדרך יצירתית ועם כמה משפטים שנונים. כמה אנשים ימצאו את מותם לפני סיום העלילה ואיך משכנעים את הקהל שהוא לא ראה עדיין את הסרט הזה.
אז מסתמן שהדרך הכי קלה לשכנע את הקהל שהוא לא ראה את הסרט הזה היא להכניס לעלילה סם מזן חדש, יפהפייה בורמזית מסתורית, תאגיד בינלאומי מרושע והמון ממבו ג'מבו של כימאים שמתיימר לפרק את העולם לגורמים הבסיסיים שלו או לפחות להיראות כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר.
זה פחות או יותר מה שאתם יכולים לצפות לו בספר "נוגה" (Glow) של נד באומן. גיבור הספר, ראף, הוא בחור בן עשרים וקצת שעושה את מה שבחורים בני עשרים וקצת עושים הכי טוב – סמים, מסיבות ועבודות זמניות – כשהוא לא מנסה להתמודד עם הפרעת השינה המוזרה והנדירה שלו. יום אחד הוא מתחיל לשמוע על סם חדש ששוטף את הסצנה הלונדונית, פחות או יותר באותו זמן שכל מיני אנשים מתחילים להיחטף על ידי אנשים במכונית מסחרית לבנה. מה ההסתברות שיש קשר בין השניים? וממתי שועלים נוסעים באוטובוסים? וכמה מכל זה הוא רק השפעה של הסמים שראף לוקח? ואיפה למען השם ויני ג'ונס בכל הסיפור הזה?
אז כמו שאתם יכולים לנחש, יש לנו כאן ספר נוסף שלוקה בתסמונת לוק סטוק ושני קנים מעשנים, אבל זה לאו דווקא רע. למען האמת, כדי שספרים שסובלים מהמחלה הזו יהיו רעים הם צריכים ממש להתאמץ, כי בסופו של דבר לא מדובר ביצירות שמתיימרות להיות משהו מעבר לכיף הטהור שמשתחרר עם עליית כמויות האדרנלין והדופמין במוח כשהקורא צולל עם הראש קדימה אל תוך העלילה.
הבעיה מתחילה כשהספר מנסה קצת יותר מדי להיות מה שהוא לא, וזה קורה קצת יותר מדי פעמים במהלך "נוגה", כשנד באומן נזכר פעם בכמה עמודים שהוא לא עומד במכסת המונחים הכימיים שהוא הקציב לעצמו לספר, אז הגיע הזמן לזרוק כמה לתוך הקדירה, ולמי אכפת אם זה מניע את העלילה בצורה כלשהי. אז רק שיהיה ברור – זה לא. אחרי הפעם החמישית זה מתחיל להיות מיותר וזה לא מוביל לשום מקום וזה רק מוציא את הקורא מהקצב של העלילה, וחבל, כי הוא בסך הכל לא רע אם מתעלמים מהעצירות האלה.
בקיצור, ספר לא מזיק ברובו, עם אקשן בלתי נגמר והגיגים מתחכמים, כמתבקש בז'אנר, ולמרות שהוא מתאמץ קצת יותר מדי, עדיין מדובר בקריאה כיפית וקלילה.
שלוש וחצי קפסולות של חומרים אופיאטיים לא מזוהים
נוגה / נד באומן / הוצאת עם עובד / מאנגלית: אמיר צוקרמן
נ.ב
רק מתישהו באמצע הספר הבנתי שהוא לא מתרחש באמצע שנות התשעים אלא בעשור האחרון. אני יודע שאני כבר לא צעיר כמו שהייתי, אבל אנשים עושים עדיין רייבים מחתרתיים ולוקחים אקסטזי? חשבתי שזה נגנז יחד עם באג אלפיים.
נ.ב.ב.
נפלה לך האקסטה באוטו
קראו גם:
עוד מתח בריטי משובח
נציגות ישראלית מכובדת בז'אנר
ואם כבר מדברים על נוסחה מנצחת