אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בספר "מאוס". אני לא יכול להצביע על השנה המדויקת, אבל זה היה אי אז באמצע שנות התשעים. דפדפתי במגזין קומיקס וסאטירה כלשהו (מן הסתם "סטיות של פינגווינים" המנוח, או שאולי הניסיון החיוור לחקות אותו – "קוועטש" אם אני לא טועה. בכל מקרה, נראה שאני האדם היחיד שזוכר שהיה מגזין כזה, מה שמסביר את העובדה שמהר מאוד הוא התנדף), בכל מקרה, כמו שאמרתי לפני שהתחלתי להיזכר בנוסטלגיה בימים בהם הייתי נער זב חוטם, במהלך הדפדוף נתקלתי בכריכה של ספר שצלב קרס מתנוסס עליה ומתחתיו זוג עכברים מגוננים זה על זה. הייתי בשוק. ספר קומיקס על השואה? איך זה יכול להיות? באותם ימים לא הכרתי את המונח "רומן גראפי" ולא יכולתי להעלות בדעתי ספר רציני בפורמט הזה. זה הרגיש כאילו מישהו שחט פרה קדושה, בישל אותה בחלב אמה ונתן והאכיל בה את העגלים שלה. איך מישהו העז לעשות קומיקס על השואה, חשבתי לעצמי בפעם הראשונה שראיתי את התמונה הזו, ועוד לדמות את היהודים לעכברים, ממש כאילו יצאו מתוך כרזת תעמולה נאצים שמשווה אותם למזיקים. חלפו כמה שנים כשיום אחד נתקלתי בכרך הראשון של הספר באחת החנויות ולא יכולתי שלא לרכוש אותו. למחרת כבר קניתי את הכרך השני.
אני מתאר לעצמי שמעטים האנשים שיחשבו כך בימינו, אבל ליתר ביטחון, אני רוצה להרגיע מראש את מי שעשוי לחשוש שיש בספר הזה משום זילות של זיכרון השואה. "מאוס" מביא את זיכרונותיו של ולאדק ספיגלמן, אביו ניצול השואה של ארט ספיגלמן, הסופר והמאייר. ספיגלמן הבן, שנחשב לאחת מהדמויות הבולטות בסצנת הקומיקס המחתרתית של ניו יורק בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת ומי שהקים וערך את RAW, מגזין קומיקס פורץ דרך בתקופתו, חיפש דרך להתמודד עם הסיפור של אביו. הוא עשה את זה בדרך הכי טובה שהוא הכיר – באמצעות סיפור גראפי.
במהלך הספר אנחנו מלווים את ארט ספיגלמן בעת שהוא מראיין את אביו ושומע ממנו על כל התלאות שעבר לפני ובמהלך השואה. בין היתר, אנחנו נחשפים למערכת היחסים הסבוכה שלו עם אביו, שכמו רבים שהיו במחנות, אף פעם לא חזר משם לחלוטין.
ייחודו של הספר בדרך בה הוא מציג את הדמויות והעמים השונים. היהודים מוצגים בו כעכברים, הגרמנים כחתולים, פולנים כחזירים, צרפתים כצפרדעים וכן הלאה. אבל הוא לא עושה את זה בדרך של משל, כמי שאומר שלכל עם ישנן תכונות מסוימות הטבועות בו. בדרך זו מצליח ספיגלמן, בעודו מתכתב עם התעמולה הנאצית שקדמה לשואה, לבנות ייצוג ויזואלי לכל עם וליצור את אותה הפרדה גזעית שיצרו הנאצים בעצמם, בעודו שובר את הסכמה הזו ומראה כיצד כל פרט בשלם מייצג עולם ומלואו. בנוסף, שיטה זו של ייצוגים מאפשרת לו לשחק עם המדיום וליצור סיפור ויזואלי שחורג מגבולות הסכמה של הז'אנר ומצליח להביא משהו חדש (רענן אפילו), לנושא טעון רגשית כל כך. אבל הוא לא עוצר בוויזואליה, ומרשה לעצמו למתוח את המשחק גם לעולם התוכני של הספר. כך לדוגמה, מחנה המוות אושוויץ הופך למאוסשוויץ.
גם סיפורי המשנה המובאים בספר על שני כרכיו, ומתמקדים יותר בחייו של ארט ספיגלמן, לא מאבדים אפילו טיפה מהביקורתיות של היוצר המוכשר, כאשר הפעם החצים מופנים עמוק אל תוך הווייתו, כלפי החיים במחיצתם של הורים שהיו "שם" וכלפי החיים תחת צלו של אח גדול שנספה בשואה. הוא לא חוסך שבטו ומתאר את הניואנסים הקטנים שהפכו את אביו לאדם שקשה לחיות עמו, אך בתוך כך מנסה לחקור את המקור להתנהגויות אלה, ולנסות להבין מי הוא היה לפני המחנות.
מלבד הברור מאליו שבתיעוד סיפורו המשפחתי של ולאדק ספיגלמן ובהנגשת נושא השואה גם למי שאינם קוראים בדרך כלל, חשיבותו הגדולה ביותר של הספר הזה היא בניסיון שלו להילחם בסכמות המוכרות של תיעוד השואה כפי שהוא הוכר עד אמצע שנות השמונים ולהביא קול חדש, שנותן ביטוי גם לדור השני ולהתמודדות שלו.
יצירת מופת. חמישה עכברים וחתול אחד מזרה אימה.
מאוס / ארט ספיגלמן / הוצאת מנגד / מאנגלית: יהודה ויזן
נ.ב
בשנת 1992 היה "מאוס" הרומן הגראפי הראשון בהיסטוריה (והיחיד, נכון לכתיבת שורות אלה) לזכות בפוליצר.
קראו גם:
עוד דרך התמודדות מבריקה
לו רק היינו יכולים לשנות את ההיסטוריה
לא, לא לשנות אותה כך
