מדוע אנחנו מפחדים מהחושך? איזה זוועה מסתתרת בין הצללים, וגורמת לנו למשוך אחורה את היד באימה כשמשהו מדגדג את אחורי הכף בעודנו שולחים אותה להדליק אל מתג האור שיעלים את הפחד? אם תשאלו את סטיבן קינג, אתם לא באמת רוצים לדעת מה מסתתר שם, בגלל שמה שזה לא יהיה שאתם מאמינים שממתין לכם שם, נמצא שם באמת ורק מחכה לרגע הנכון להראות לכם את פרצופו האמיתי.

פחד מחושך (או ניקטופוביה) הוא אחד הפחדים הנפוצים ביותר בקרב ילדים, אך בעוד ששאר הפחדים מתמקדים באובייקט מעורר אימה – עד כמה שאינו רציונלי (פחד מעכבישים, פחד מסופות ברקים ורעמים, פחד מהמפלצת שמסתתרת מתחת למיטה וכמובן- פחד מליצנים), ייחודו של החושך בכך שאינו מושא הפחד. הילד לא פוחד מהחושך, כי החושך לא יכול לעשות לו שום דבר. הדברים שמסתתרים בו, לעומת זאת, כמו שאמרתי. אתם לא רוצים לדעת.

הפחד הזה, מהלא נודע שמתחבא בצללים, הוא התגלמותה של האימה שמסתתרת בין ספי הספר "זה", ולא לחינם סטיבן קינג מקדיש לו סצנה בפתיחת הספר שכל מהותו הוא התגשמות הפחדים. ג'ורג'י הקטן, יורד למרתף ביתו כדי להביא חבילת פרפין לאחיו, על מנת שזה יסיים להכין את סירת הנייר שהבטיח לו. מתג האור במרתף לא עובד וג'ורג'י, שמפחד מהחושך, נאלץ להיכנס למרתף האפל ולחפש את החבילה למרות הפחד בגלל שהוא לא רוצה שאחיו, הגיבור שלו, יצחק עליו ויקרא לו תינוק פחדן. הוא בולע את האימה ומנסה לסיים את המשימה כמה שיותר מהר, אבל הצללים מזמנים לדמיונו פחדים שאולי הם שם ואולי לא, אבל זה לא באמת משנה בגלל שעבורו אין אמיתיים מהם, וכך גם עבור הקוראים. כך, בסצנה אחת פשוטה, שלא קורות בה יותר מדי זוועות, סטיבן קינג מוכיח שהוא סופר האימה הטוב ביותר בעולם. אחד שיכול להאיץ את פעימות הלב של הקוראים שלו בלי לשפוך טיפת דם אחת.

בקיצור ובלי הקדמות מיותרות (כתב אחרי שחפר במשך שלוש פסקאות), ברוכים הבאים לדרי, המקום בו אתם לא רוצים לגור. עיירה קטנה ופסטורלית במיין שבצפון מזרח ארצות הברית, שאחוז מקרי האלימות והרצח גבוה בה בצורה משמעותית ביחס לגודל האוכלוסייה ואחת ל 27 שנים (פלוס מינוס) הישות הרצחנית שמתגוררת בה קמה מתרדמת החורף שלה ומשביעה את צימאונה לדם של ילדים. בכל מחזור אימה שכזה, המפלצת יוצאת ממרבצה והעיירה הקטנה מוצאת עצמה בעיצומה של ממגפת מקרי רצח והיעלמויות של ילדים שקשורה בצורה זו או אחרת לליצן מסתורי. אם זה לא מספיק נורא, הרי שהעובדה שהישות חסרת הצורה הזו מופיעה בפני הקורבנות שלהם בדמות הפחד הכי גדול שלהם, הרי שיש כאן מתכון לא רע לספר אימה שיערער מעט את שלוותם של הקוראים.

דמיונם המפותח של הילדים הופך אותם לקורבנות מושלמים עבור המפלצת ששואב את כוחה מהפחד שלהם, בעיקר כשהפחדים שלהם בסיסיים כל כך. כי הרי הרבה יותר קל למפלצת להתגשם בפני הקורבנות שלה בדמות הפחד הכי גדול שלהם כשמדובר לדוגמה בטרול ענק צמא דם או זומבי נרקב שרודף אחריהם בסמטאות אפלות. רק תארו לעצמכם כמה היה קשה למפלצת לו הייתה מנסה להתגשם בדמות פחדים של מבוגרים, כגון פחד מכישלון, או טלפון מהבנק, או מחויבות, או הודעה מוקלטת מקבר רחל. אפילו סטיבן קינג היה מתקשה להפוך את האימה הזו למוחשית מספיק כדי לסמר את שערותיהם של הקוראים ("ג'ורג'י הביט למעמקי תעלת הניקוז, שם ראה את ג'ייני – עמה יצא פעם לארוחת ערב וסרט – מגישה לו בלון אדום בעודה אומרת 'אני אוהבת אותך ג'ורג'י, אני רוצה לחיות אתך לעד'. לאאאא! הוא צעק וניסה לברוח בעוד תופסת את ידו ומשחילה טבעת נישואין על אצבעו").

אם קראתם פעם ספר אימה בו מפלצת רצחנית תוקפת את הגיבורים, אז אתם בטח חושבים שאתם יודעים למה לצפות, ומה זה כבר עוד ספר אימה שנשען על היסודות הקלאסיים של הז'אנר. אני יכול רק לאחל לכם בהצלחה. נכון, כמה מהקטעים המותחים ביותר בספר הזה כוללים מפלצת שמנסה לתפוס את הגיבורים, אבל אלה ממש לא הקטעים המפחידים ביותר. הו לא. הייתם מתים שכל העניין הזה יגמר בכמה מפלצות שרודפות אחרי הקורבנות שלהן. האימה האמיתית נמצאת כל הזמן בחלל האוויר. אם בסיפורי הרקע של העיירה שמתגלים במהלך הקריאה, אם בהיתקלויות של הגיבורים עם "זה", אם בחייהם הפרטיים של הילדים ובמפגשים שלהם עם עולם המבוגרים, ואם בבלון אדום אחד שמופיע במקום האחרון שהייתם רוצים לראות אותו.

"זה" הוא אחד הספרים הכי מפחידים שקראתי, אבל מי שיחפש עמוק בין הדפים שלו ימצא בכלל סיפור התבגרות. לא במקרה הוא מזכיר מאוד בחלקים מסוימים את "הגופה", הנובלה פרי עטו של קינג שעובדה לסרט אני והחבר'ה. השנים הן אותן שנות החמישים המאוחרות של המאה העשרים, האזור הוא אותו אזור במיין, הילדים הם (כמעט) אותם ילדים, והתהליך שהם עוברים במהלך הסיפור הוא אותו תהליך, רק עם מפלצות רצחניות שאורבות בצללים ומאיימות על חייהם ושפיותם של הגיבורים. ובאמת, הספר מהווה כולו נקודת מפגש של הגיבורים בין הילדים שהם היו ובין המבוגרים שהם גדלו להיות, כשהשיער נסוג לאחור והחגורה מתרחבת, ולמרות התחושה הנוסטלגית משהו שמצליחה להתלוות לאימה, ההבנה שהם כבר לא יחזרו להיות ילדים מחלחלת פנימה ומשחררת את המבוגר שבהם.

זה לא אומר ש"זה" לא חף מבעיות, ומי שקרא את הספר יכול להסכים איתי שיש בו את אחד מקטעי ה"מה לעזאזל קראתי עכשיו" הכי דפוקים שנכתבו (קטע שסטיבן קינג עצמו הודה כבר שהיה כנראה כותב היום אחרת), אבל זה לא משנה את העובדה שזה אחד הספרים הטובים ביותר של קינג, אם לא הטוב שבהם.

אם לסכם בעשר מילים – יצירת מופת על זמנית שמחזיקה מים גם מחוץ לגבולות הז'אנר

חמישה פונפונים כתומים וצחוק מרושע אחד

זה / סטיבן קינג / הוצאת מודן / מאנגלית: מיכאל אביב

נ.ב
לא התחלתי אפילו לכתוב על הצורה המבריקה בה הספר מחולק לעבר והווה ועל הסיבות לכך, אבל יש גבול לכמה שאפשר לכתוב בביקורת אחת.

נ.ב.ב
להוצאות הספרים יש מנהג מגונה להחליף את כריכת הספר כשיוצא סרט שמבוסס עליו. בדרך כלל אני מתנגד למנהג הזה, גם בגלל שלרוב הכריכות המקוריות יפות יותר, וגם בגלל שהייתי מעדיף להימנע מתמונות של השחקנים הראשיים שעשויות לפגוע בדמיון שלי כשאני קורא את הספר. במקרה של "זה", הכריכה החדשה רק עשתה לו טוב. הכריכה של ההוצאה המקורית בעברית משנת 1992 איבדה כבר מזמן את זוהרה, בעוד שהעיצוב לפי הסרט עשוי בצורה מבריקה ומבעיתה בו זמנית.

קראו גם:
באופן לא מפתיע, גם בפעם האחרונה שפחדתי כך זה היה באשמת ספר של סטיבן קינג
אבל יש גם סופרים אחרים שיודעים לכתוב אימה טובה
ואיך אפשר לדבר על אימה בלי להזכיר את הספר המעולה הזה