את ה- 12 במאי 1998 התחלנו במצב רוח אופטימי יחסית. 25 שנים בדיוק עברו מאז הפעם האחרונה שהפועל ירושלים הצליחה להעפיל לגמר גביע המדינה בכדורגל – אז ניצחה את הכח רמת גן וזכתה בגביע – ואנחנו, שהיינו רק בני 18 ולא ראינו את הקבוצה שלנו מגיעה להישגים כאלה, התייצבנו על ספסלי אצטדיון רמת גן בגמר הגביע מול מכבי חיפה והרגשנו כאילו השמיים הם הגבול. חבל שלא לקחנו בחשבון את הלוזריות הנצחית שלנו, כי אז אולי הייתה נחסכת מאתנו עוגמת הנפש כאשר בדקה ה- 110 הקבוצה שלנו התחילה להתפרק וחטפה שני שערים בתוך שתי דקות, ובתוך כך שלחה אותנו הביתה חפויי ראש, כפי שנועדנו להיות מהרגע שהתחלנו לאהוד את הקבוצה.
חייו של אוהד כדורגל מלאים אכזבות. אם אתם לא מאמינים לי, אתם יכולים לשאול את ניק הורנבי, שכתב בתחילת שנות התשעים את מה שאנחנו לפחות התייחסנו אליו כאל התנ"ך של האוהדים. הורנבי, למקרה שתהיתם, הוא אוהד שרוף של ארסנל, אז קבוצה אפורה שייצגה עבור חלק גדול מאוהדי הכדורגל בעולם את כל מה שרע בכדורגל האנגלי. אבל גם אם לא הייתם תוהים לגבי זה, כנראה שהייתם מבינים את זה מהר מאוד משיחה קצרה איתו. אם תבקשו מאדם רנדומלי ברחוב לתאר את עצמו, הגיוני שהוא יתחיל במקצוע שלו או במצב המשפחתי. אני לדוגמה: מנהל תוכן ומבקר ספרות, אב לבת ובן נפלאים, חובב ספרות ואוהד הפועל קטמון. אם ניק הורנבי יצטרך להגדיר את עצמו, רוב הסיכויים שהוא יתחיל עם האהדה שלו לארסנל ורק אחר כך, אם יישאר זמן, ימשיך למקצוע שלו ולמצבו המשפחתי.
הורנבי לא לבד. אצטדיוני הכדורגל עמוסים באנשים שקבוצת הכדורגל ממלאת חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אנשים שחיים ממשחק למשחק ומשננים סטטיסטיקות ושמות שחקנים כאילו היו חייהם תלויים בזה. אבל זה לא מה שהופך אותם לאוהדים אמיתיים. כלומר, ולפני שאותם אוהדים רודפים אחרי עם קלשונים ורימוני עשן, לרגע לא פקפקתי באמיתות האהדה שלהם והרגש שהם חשים כלפי הקבוצה שלהם, אבל ההתייצבות במגרשים והמיקום על סקלת שפיות רופפת היא לא הייצוג של האהדה כי אם דרך ההתמודדות שלהם עמה.
לפי הורנבי, ההבדל העיקרי בין אוהד כדורגל אמיתי ובין חובב כדורגל, ניצב בבסיס ההנאה מהמשחק. או בעצם בהיעדרה. חובבי כדורגל מסוגלים לצפות במשחק וליהנות ממנו, בעוד שהאוהדים צופים במשחק במצב של חרדה תמידית. בתור אוהד, אני חייב להודות שיש משהו בטענה שלו. קשה לי לחשוב על משחק שהייתי בו שלא חשתי בו את חודה של החרדה מעקצץ ודוקר בבשר מרגע שריקת הפתיחה ועד ההפסד הידוע מראש.
קדחת המגרש הוא ספר הספורט היחיד שקראתי מימי, אז אני לא יודע עד כמה הוא יוצא דופן בתחומו, אבל כשקוראים אותו קשה שלא לשים לב שמי שניצב במרכז הספר הזה הוא לא הכדורגל, אלא האוהדים. למען האמת, עם כמה שהמשחק נמצא שם תמיד ברקע, הוא לא באמת מוזכר יותר מדי. לפחות לא ברמה שהייתם מצפים מספר שנכתב על ידי אדם שמגדיר את עצמו כאוהד אובססיבי. ובעצם, זה כל העניין. זה ספר על נטייה אובססיבית שמשתלטת על חייו של לוקה בה. הסיבה היחידה שהנטייה הזו לא מוגדרת כפתולוגית, היא הקבלה של החברה את ההתנהגות הזו (עד רמה מסוימת) כל עוד היא מתועלת למשחק ספורטיבי כלשהו. כי הרי אם הורנבי היה מדבר בהתלהבות דומה על אוסף בובות חרסינה מקריפות, רוב הסיכויים שלא היינו מעוניינים להמשיך לקרוא את מה שיש לו להגיד, או לחלופין להיכנס איתו לסמטה חשוכה. אבל כשאדם בוגר עוקב אחרי ככל רכילות, קטנה ככל שתהיה, שקשורה לקבוצה שלו (אי אז בסוף שנות התשעים לפני עידן האינטרנט פיתחנו מיומנות מטורפת של זיהוי צירוף המילים "הפועל ירושלים" תוך דפדוף מהיר במדורי הספורט), ונותן להישגיה של קבוצת כדורגל להשפיע לחלוטין על מצב רוחו, את זה אנחנו מקבלים בהבנה.
לא לחינם ספרו הבא של הורנבי, נאמנות גבוהה, מדבר גם הוא לא מעט על אובססיה – למוזיקה וקטלוג כל פריט בחיים ברשימות בלתי נגמרות – כי כמו כל הסופרים, גם הוא כותב בעיקר על עצמו. אז אם ב"נאמנות גבוהה" הוא נותן ביטוי לאהבה שלו למוזיקה, ב"קדחת המגרש" הוא נכנס בכל הכוח, עם הראש קדימה ועם נעלי הפקקים לתוך הכדור, כדי להבהיר לקהל הקוראים שהוא בראש ובראשונה אוהד ארסנל. ובשניהם הוא נותן ביטוי למרכיב האובססיבי, שלוקח חלק גדול וחשוב מאוד בעיצוב האישיות שלו.
אבל אם סגנון האהדה הפטאלי של הורנבי כל כך קיצוני, שספק אם מרביתם של אוהדי הכדורגל נוגעים בקצהו, איך הפך הספר הזה לאורח של כבוד ברשימות ספרי הכדורגל או הספורט החשובים של כל הזמנים? (נתון מעניין שהמצאתי הרגע אבל אני בטוח שיש בו גרעין של אמת). אולי בגלל שהספר הזה נותן לנו לגיטימציה לאבד את הראש בכל מה שנוגע לכדורגל ועדיין להיות אנשים נורמטיביים, שעובדים בפרסום או בתקשורת או מי יודע, אולי אפילו מבקרים ספרות פה ושם.
בקיצור, ספר מעולה.
חמש בעיטות מסובבות לחיבורים וקהל ששואג באקסטזה.
קדחת המגרש / ניק הורנבי / עגור הוצאה לאור / מאנגלית: אסנת סנדלון
כל קשר בין מה שמופיע על כריכת הספר והתוכן שלו מקרי לחלוטין
נ.ב.
על הנטייה המכעיסה של הוצאות הספרים לעצב מחדש את כריכות הספרים לאחר שאלו מעובדים לסרטים כבר כתבתי בעבר, אבל במקרה הזה הבחירה של אנשי ההוצאה תמוהה ומרתיחה אף יותר, אחרי שהם החליטו לשנות את שמו של הספר כדי להתאימו לתרגום הקלוקל שנבחר לקומדיה הרומנטית שכל קשר בינה ובין הספר "קדחת המגרש" מקרי לחלוטין. ובינינו, 21 שנים אחרי שהסרט עלה על האקרנים ולא הותיר יותר מדי רושם – לא על המבקרים ולא על הקהל – נראה לי שאפשר לוותר על קולין פירת' ורות גמל (אל תחפשו ב IMDB, גם שם לא כל כך שמעו עליה) על הכריכה.
קראו גם:
עוד ספר זיכרונות מעולה
ואם אנחנו כבר חוזרים לאנגליה של שנות התשעים
בניגוד לקדחת המגרש, כאן באמת יש אהבה וגם דשא