לפני כמה שבועות החלטתי לצאת למסע בעקבות בריג'ט ג'ונס. זכרתי לה חסד נעורים עוד משנות התשעים העליזות, וכששמעתי שיצא ספר חדש בסדרה, חשבתי לבדוק אם היא עומדת במבחן הזמן. אם לקצר ולקפוץ ישר לסוף, אפשר להגיד שהספרים המקוריים צלחו את המבחן בקלות אבל בריג'ט עצמה לא כל כך. אסביר בהמשך.
הספר השלישי בסדרה, שזכה לשם "ברידג'ט ג'ונס: משוגעת על הבחור", מוצא את בריג'ט בתחילת שנות החמישים לחייה, וכמה שבריג'ט הייתה רוצה להימנע מכך, גיל 35 כבר לא נראה כל כך באופק. במקום הרווקה הצעירה והמשעשעת שעזבנו בסופו של הספר הקודם, אנחנו פוגשים אותה עכשיו בתחילת גיל העמידה ומטופלת בשני ילדים קטנים. עכשיו, אני לא יודע מה אתכם, אבל אין לי שום בעיה עם זה שהגיבורה כבר לא צעירה כשהייתה. אפילו ההיפך מכך. חשבתי שיהיה מעניין לראות לאן הובילו אותה חייה ומה קורה אתה עשור וחצי אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו, אבל אני הייתי מצפה שבריג'ט תתבגר קצת במהלך השנים שחלפו. כנראה שגם הלן פילדינג חשבה כך וניסתה לבגר אותה מעט, אבל במקום לעשות אותה בוגרת יותר, היא הוסיפה פן של עצב לחיים שלה (עוצר כאן כדי להימנע מספויילרים). סליחה, אבל יש הבדל עצום בין עצב לבגרות, וכשבריג'ט ממשיכה לדבר, להתנהג ולחשוב בילדותיות שאפיינה אותה בספרים הקודמים, זה בעיקר מביך. תוסיפו לכל זה את החבורה הבלתי נפרדת שלה, שלמעט מילוי בוטוקס פה ושם נראית כאילו עמדה במקום בשנים שחלפו והפכה לפרודיה של עצמה, ותבינו מה הפריע לי כל כך.
אין מה לעשות, מה שעובד בגיל שלושים לא עובד בגיל חמישים, ומה שעבד בסוף שנות התשעים יכול להיראות בעייתי בעשור השני של המילניום השלישי. בניגוד לגיבורות ספרותיות אחרות שנדמות כחיות בבועה אל-זמנית, בריג'ט מחוברת מאוד לעידן שהיא חיה בו, ואם בשנות התשעים היא התייחסה למוות הטרגי של הנסיכה דיאנה ועל הצורך להתחבר לאינטרנט, גם כאן מנסה פילדינג לדלג קדימה בשנים ולהתייחס לעידן הנוכחי. לא, בניגוד למה שהייתם מצפים בריג'ט לא פותחת בלוג, אבל היא כן מתמכרת לטוויטר והולכת לאיבוד בהודעות סמס ובמיילים קבוצתיים של בית הספר במקום לעבוד על תסריט מושלם על פי מחזה של צ'כוב כפי שהבטיחה לעצמה שתעשה. היא ממשיכה לספור קלוריות ומשקל ומנות אלכוהול ועכשיו גם את כמות העוקבים בטוויטר, אבל בניגוד לספרים הקודמים, משהו כאן מרגיש מאולץ.
אבל לא רק המדידות האובססיביות שלה מרגישות מאולצות. כל הספר הזה חסר את הזרימה הטבעית שאפיינה את קודמיו. ולא, זה לא רק באשמת התרגום הבעייתי, אם כי אתם יכולים להיות בטוחים שהוא לא עוזר. פילדינג הצליחה בעמל רב לאבד את כל החינניות הגמלונית שאפיינה את בריג'ט בספרים הקודמים ונשארה רק עם הגמלוניות, שבאה לידי ביטוי גם בכתיבה שלה עצמה. אבל הדבר הכי גרוע בספר הזה, הוא שבסופו של דבר היא די משעמם. עם כל כמה שהסופרת ניסתה להפוך את חייה של בריג'ט על פיהם ולהוציא אותה ל"הרפתקאות", או לפחות להכניס אותה למיטה עם גברבר או שניים, אין לסיפור המסגרת בסיס חזק מספיק כדי להחזיק את העלילה ולתמוך בה כשהיא משעממת את הקורא. נכון, יש איזה רגע של חסד או שניים כשהגיבורה מצליחה קצת לרגש, ולו בגלל ההיכרות ארוכת השנים עמה, אבל לא יותר מכך.
לסיכום, זה בטח לא הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי, אבל כשזה הדבר הכי טוב שאתה יכול להגיד על ספר, זה אומר הכל.
עיבוד כושל לתסריט, סיגריה וחצי, שני עוקבים בטוויטר וגם זה יותר מדי.
בריג'ט ג'ונס: משוגעת על הבחור / הלן פילדינג / הוצאת כנרת, זמורה-ביתן / מאנגלית: ארז אשרוב
נ.ב
מילה קטנה למתרגם:
אאארג
אני אחזור על זה שוב:
אאארג
באמת? לא מצאת דרך טובה יותר לתרגם את זה? כשמשהו לא מסתדר לך אתה הולך בבית ואומר לעצמך "אאארג"? מילא אם זו הייתה הבעיה היחידה בתרגום, ומילא אם זו הייתה מילה זניחה שלא חוזרת עשרות פעמים במהלך הספר. אבל בשלב כלשהו במהלך הקריאה, הדבר היחיד שעבר לי בראש כשראיתי את המילה הזו היה, ובכן, אאארג!!!
קראו גם:
ספר נוסף שאדי המאמץ עולים מכתיבתו
אני לא יודע אם זה הספר הכי גרוע שקראתי, אבל הוא בהחלט ברשימה