פרוזה
תחנה אחת-עשרה – סוף העולם מעולם לא היה יפה יותר
בספרה הרביעי – תחנה אחת-עשרה – אמילי סנט ג’ון מנדל מצליחה לפרוץ את גבולות הז’אנר וליצור ספר יפהפה שגם מי שלאו דווקא מתחברים למדע בדיוני יוכלו ליהנות ממנו
גברת ורבורג – כל מה שאפשר היה לקוות לו, ועוד (פורסם ב”וואלה” 21.7.2014)
“גברת ורבורג” של עירית לינור מזכיר על דרך ההיפוך דווקא את “שירת הסירנה” ולא רק בגלל הטילים שעפים לכיוון תל אביב. הגיבורה הנשית שלה אמנם השתנתה, אבל היא עדיין סוחפת ומקסימה
“אלופי התמימות”: ספר שרוצה שתתפעלו ממנו, ועושה יותר מדי לשם כך (פורסם ב”וואלה” 23.6.2014)
“אלופי התמימות” הוא ספר לא סטנדרטי שרוצה להזדחל אל מתחת לעורו של הקורא ולשנות אותו. הבעיה היא שלצורך כך הוא מעמיס ומסתבך ומתפזר ובעיקר מחמיץ את עצמו ואת הקהל שלו
אם אין אני לי: “אני ליאונה” – עם קצת ביקורת חריפה יכול היה להיות יותר מספר בנות (פורסם ב”וואלה” 19.6.2014)
גיל הראבן יודעת לספר סיפור באופן מרתק, ו”אני ליאונה” לא שונה בכך מספריה הקודמים והרבים. אבל ב”אני ליאונה” חסרה אמירה ברורה וחדה יותר באשר לחברות אותן היא מתארת
הכדור הוא עגול: קדחת המגרש הוא לא סתם עוד ספר על כדורגל
סוג האהדה המתואר ב”קדחת המגרש” של ניק הורנבי כל כך קיצוני שהוא מתאר אחוז קטן יחסית של חובבי כדורגל, אז איך הוא הפך לתנ”ך של האוהדים, ובכללם כותב שורות אלה? המבקר נכנס לקו השש עשרה ומנסה לענות על החידה.
“ילדיהם של שומרי הפילים” הוא הספר שהיה נוצר אם “הצלצול הגואל” היה פוגש את דיוויד לינץ’ (פורסם ב”וואלה” 22.5.2014)
“ילדיהם של שומרי הפילים”: רוצה להיות ספר נעורים על דמויות אקסצנטריות ומשונות, שכל מה שסובב אותן מקסים אבל אגבי. וכל מאמץ היתר לייצר את הקסם, נוטף זיעה ממאמץ
על הכתיבה – כל מה שלא הייתם מצפים מספר על מלאכת הכתיבה
סטיבן קינג יוצא מאזור הנוחות שלו והבעתה שלכם ומנסה לעמת את הקוראים שלו עם משהו מפחיד הרבה יותר מהמפלצות שמסתתרות בצללים – דף כתיבה ריק.
“מלאכים” אינה היצירה על פיה כדאי לזכור את יורם קניוק (פורסם ב”וואלה” 23.4.2014)
“מלאכים” אשר יצא לאחר מותו של קניוק, הוא למעשה מסה קצרה למדי, אבל מתישה לא פחות מזה. הקושי שבצליחתה הוא כזה שלא עושה צדק עם גוף היצירה החשוב של הסופר
מוות במשפחה: יצירה יומרנית ומדכדכת שניסתה להיתלות על שערוריה (פורסם ב”וואלה” 16.3.2014)
לחלק הראשון של הפרויקט האוטוביוגרפי שלו, בחר הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד לקרוא “מוות במשפחה”. כך מתחיל שעמום איטי ומלא יומרה
“שולחן שולחן שולחן שולחן”: אוסף ציוצי טוויטר שלא מצמיחים כנפיים (פורסם ב”וואלה” 29.10.2013)
“שולחן שולחן שולחן שולחן” הוא אוסף ציוצים שהתפרסמו בטוויטר. למרות הניסיון המעניין, מה שמתקבל הוא ספר אינסטנט לדור האינסטנט.
