פרוזה

סוג האהדה המתואר ב”קדחת המגרש” של ניק הורנבי כל כך קיצוני שהוא מתאר אחוז קטן יחסית של חובבי כדורגל, אז איך הוא הפך לתנ”ך של האוהדים, ובכללם כותב שורות אלה? המבקר נכנס לקו השש עשרה ומנסה לענות על החידה.

“ילדיהם של שומרי הפילים”: רוצה להיות ספר נעורים על דמויות אקסצנטריות ומשונות, שכל מה שסובב אותן מקסים אבל אגבי. וכל מאמץ היתר לייצר את הקסם, נוטף זיעה ממאמץ

סטיבן קינג יוצא מאזור הנוחות שלו והבעתה שלכם ומנסה לעמת את הקוראים שלו עם משהו מפחיד הרבה יותר מהמפלצות שמסתתרות בצללים – דף כתיבה ריק.

“מלאכים” אשר יצא לאחר מותו של קניוק, הוא למעשה מסה קצרה למדי, אבל מתישה לא פחות מזה. הקושי שבצליחתה הוא כזה שלא עושה צדק עם גוף היצירה החשוב של הסופר

לחלק הראשון של הפרויקט האוטוביוגרפי שלו, בחר הסופר הנורבגי קרל אובה קנאוסגורד לקרוא “מוות במשפחה”. כך מתחיל שעמום איטי ומלא יומרה

“שולחן שולחן שולחן שולחן” הוא אוסף ציוצים שהתפרסמו בטוויטר. למרות הניסיון המעניין, מה שמתקבל הוא ספר אינסטנט לדור האינסטנט.

“יסתובב לו העולם הגדול” של קולום מק’קאן חוזר אל התקופה בה מגדלי התאומים עמדו עדיין ומעניק התבוננות מעמיקה על המרקם של ניו יורק הרבה לפני שהסמל שלה רוסק

הסיפורים הקצרים של אילן גופר מנסים לחקות את אלו של או. הנרי או אתגר קרת, אבל בפועל, “טרמינל” הוא ספר שמשאיר תחושה חובבנית אצל הקורא.

הרומן האישי והחושפני של פול אוסטר הוא אולי סיבה לשמחה בקרב מעריציו, אבל ספק אם הקוראים שמחוץ לגרעין הקשה של המעריצים יצליח לחבב את הספר.

חאלד חוסייני מנסה לשחזר את ההצלחה של “רודף העפיפונים”, כשהוא חוזר עם עוד ספר ציורי ואתני על אפגניסטן, אבל שם לעצמו רגליים כאשר המדינה אותה הוא מדמיין מנותקת מדי מהמציאות.