'לא מזיק ברובו' מצליח לבלבל את האויב, קרי הקוראים, פעם אחר פעם בחינניות האפשרית רק כאשר הסופר מודע לחלוטין לנזק המנטלי שהוא גורם לקוראיו.

דאגלס אדמס, כרגיל, יורה לכל הכיוונים ומרשה לעצמו להמציא שוב ושוב את הז'אנר בלי לנסות בכלל לשמור על קו מחשבה רציף, מה שמוביל לתמהיל היסטרי של סיטואציות לא הגיוניות ומצחיקות.

יונס יונסון מצליח לכתוב את אחד הספרים הכי חמודים שנכתבו בשנים האחרונות, ובכל זאת שומר על נימה צינית שמרחפת מעל לכל ומעניקה לו רבדים עמוקים ומשעשעים.

עשורים אחרי שנכתבה, יצירת המופת של ג'וזף הלר לא מאבדת גרם אחד של מקוריות ורלוונטיות, וממחישה יותר מכל יצירה אחרת את האבסורד שבמלחמה.

הקפיצות בתנודות החלל והזמן במוחו של הסופר ההיפראקטיבי יכולות להוציא מדעתו עדר של פילים, אבל מי שמצליח לצלוח אותן מקבל ספר סאטירי שבועט באזורים הרגישים.

גם בספר המחווה שלה ל'שלושה בסירה אחת' ולתקופה בה הוא נכתב, קוני ויליס לא מוותרת על המסעות בזמן שהיא כל כך אוהבת. אולי זו הדרך שלה לקפוץ בעצמה בזמן.