בשנת 2000 התלווה הסופר דיוויד פוסטר וואלאס למסע הבחירות של ג'ון מקיין לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. המטרה- לגלות מה הוא סוד המשיכה המוזר של המועמד האנדרדוג, שנראה כאילו קנה לעצמו מעמד של כוכב רוק בקרב המצביעים הצעירים. כשהגיש בסופו של דבר את המאמר שכתב אודות הקמפיין לעורך המגזין רולינג סטון, ששלח את פוסטר וואלאס למשימה, ענה לו האחרון כי ייאלץ לחתוך חצי מהמאמר, אחרת יתפוס את כל עמודי המגזין, כולל עמודי הפרסומות. סיפור ההתכתבות בין השניים פותח את הספר "אקספרס הדיבור הישיר", ומקדים למאמר המלא שהיה יכול להתפרסם במגזין האמריקאי הנחשב לו היה העורך מסוגל להתעלם לרגע משיקולי רווח ותוכן.

מי שעוקב אחרי המאמרים פרי עטו של פוסטר וואלאס שתורגמו לעברית בשנים האחרונות אולי שם לב לתבנית מסוימת. המאמרים מתחילים בתיאור הסיטואציה שהובילה אותו לכתיבת המאמר, בדרך כלל מגזין כלשהו שולח אותו, ובדרך כלל בגלל שהוא האדם הכי פחות מתאים לעשות זאת, ואולי ההפך הוא הנכון. פוסטר וואלאס מתחיל אז בסיקור מפורט, שמפרק את מושא הסיקור שלו לגורמים ובונה אותו מחדש בצורה שתבהיר לו ולקורא מה בדיוק עומד מולם. בשל כך, דיוויד פוסטר וואלאס הוא בעצם האדם המושלם לסיקור מסע הבחירות של מקיין או צילומי הסרט "כביש אבוד" או מסע תענוגות בספינת פאר, או כל דבר שהוא שלא דורש ממנו להיות מעורב רגשית, כי הוא המביט האולטימטיבי מהצד (כפי שמצוין בחכמה על כריכתו האחורית של הספר). התיאורים הלכאורה משעשעים שלו לא נועדו להגחיך לרגע את מושאי הסיקור שלו, כי אם להציב מולם מראה מציאותית ככל האפשר, ומנקודת המבט הבלתי תלויה שלו, הוא מתעל אל הדף את כל הדקויות שהוא נחשף אליהן,בלי לחסוך בפרטים הקטנים ביותר.

פוסטר וואלאס מעיד על עצמו באחד מהמאמרים בספר שהוא אפילו לא טורח להעמיד פני עיתונאי, ובמקום כלשהו ניכר שיש בזה משהו. הוא מסקר את הקמפיין של ג'ון מקיין ואת צילומי הסרט "כביש אבוד" של דיוויד לינץ' ואת סגנון המשחק המיוחד של הטניסאי השווייצרי רוג'ר פדרר בלי לנסות אפילו להחליף מילה אחת עם מושאי הסיקור שלו, ומסתפק בהתמקדות בחוויה האישית שלו בעת הסיקור, בדרך שמשכללת את הגישה הניו ז'ורנליסטית לכדי אמנות.

הכתיבה של פוסטר וואלאס מצליחה רגע אחד לתפוס את הקורא ולמחוץ את אבריו ורגע לאחר מכן לשחרר חיוך קל על שפתיו, אך האמנות הגדולה ביותר שלו היא להשתלט על מוחו של הקורא ולהראות לו את העולם דרך עיניו של הסופר, וכשהוא מביט החוצה ומתאר לך את העולם, קשה לך להיפרד מאחיזתו האימתנית.

הרגעים החלשים יותר של וואלאס מגיעים דווקא כשהוא מפסיק להתבונן החוצה ועובר פנימה אל תוך נפשו. אז נגלים בפני הקורא המקומות שפחות נעים להביט בהם, ויכולים לעורר בו תחושת אי נוחות קלה. אולי זו הסיבה שפחות אהבתי את הספר "ילדה עם שיער מוזר", שכלל, לצד המסות הנפלאות שלו (ביניהן "קחו בחשבון את הלובסטר", המתארת את ביקורו של הסופר בפסטיבל הלובסטרים של מיין), כמה סיפורים קצרים שהשאירו אותי עם תחושת אי נוחות קלה ברובם (ובמקרה של סיפור ספציפי אחד – עם עיניים לחות ולב מכווץ).

אבל אנחנו לא מדברים היום על "ילדה עם שיער מוזר" (שאין בכתוב מעלה רמיזה בדבר איכותו. הספר מעולה, גם אם אינו קל לעיכול), אלא על "אקספרס הדיבור הישיר", שמוכיח פעם נוספת שעל אף החתרנות שמובנית עמוק ביסודה של כתיבתו, פוסטר וואלאס הוא ביסודו אמן קלאסי, וכמו גיבורו של המאמר הראשון בספר, גם הוא מבטיח לומר לכם את האמת.

בקיצור, ספר נפלא. ארבעה גראנד סלאם רצופים ולונג שוט אפלולי לעבר השקיעה.

אקספרס הדיבור הישיר / דיוויד פוסט וואלאס / הוצאת ספריית הפועלים / מאנגלית: דבי אילון

נ.ב.
כמה בחירות של המתרגמת לא מצאו חן בעיני, כמו השימוש העודף במילה "קריפי" על שלל הטיותיה במאמר שמדבר על עבודתו של דיוויד לינץ'. כמו כן, להגיד שאנשי גריפ הם בעיקרון סבלים מקביל לאמירה שעוזריו של מיכלאנג'לו היו קריקטוריסטים פשוטים, אם כי אני חייב להודות שלמעט נפילות קלות פה ושם, התרגום ברובו מעולה.

קראו גם:
עוד מאת דיוויד פוסטר וואלאס
אם אנחנו בעניין של מסעות
המסע ממשיך