המפגש הראשון שלי עם הספר 1984 היה משמעותי מאוד לחיי הקריאה הבוגרים שלי. בתור ילד לא הפסקתי לקרוא לרגע. הייתי בן בית של ממש בספרייה וקראתי כל מה שאני יכול להניח עליו את הידיים שלי, עד השלב בו קיבלתי אישור לעזוב את ספריית הילדים למרות גילי המוקדם ולשאול ספרים מספריית המבוגרים, שנראתה לי בימים ההם כמו פיסת מסתורין מלחיצה על מדפיה הארוכים והכרכים העבים שנחו עליהם.

כל זה השתנה קצת לפני שהגעתי לתיכון. אי שם באמצע כיתה ח' התחלתי לגלות את העולם שבחוץ. התחלתי לשמוע פאנק ומטאל, גילחתי חצי ראש והסתובבתי לילות שלמים בכיכר ציון בירושלים עם עוד נערים כמוני שניסו למרוד במשהו אבל לא היה להם ברור כל כך במה הם מורדים. באותה תקופה גם זנחתי קצת את הקריאה, אולי כי היא ייצגה עבורי את כל מה שממסדי, אבל אולי גם בגלל שכמו כל בן עשרה טיפוסי, היה לי חשוב יותר לטפח את הקשרים החברתיים הרעועים שלי מאשר לקרוא עוד איזה ספר או שניים.

נקודת התפנית הייתה בכיתה י' (או שאולי היה זה בכיתה י"א, לך תזכור אחרי כל כך הרבה שנים), כשהמורה שלי לספרות הטיל על הכיתה לקרוא אחד משני ספרים – חולית של פרנק הרברט ו- 1984 של ג'ורג' אורוול. את חולית כבר קראתי ובמקום פשוט לכתוב עליו עבודה ולחסוך לעצמי קריאה של ספר במיוחד עבור המטלה (כמו שהיה עושה כל תיכוניסט ממוצע), החלטתי לקרוא את 1984.

להגיד שהוא תפס אותי לא מוכן יהיה לשון המעטה. בלעתי את הספר כאילו ניצלתי מטביעה והוא היה אוויר לנשימה. לא ידעתי שספרות יכולה להיות כזו… אני מניח שהמילה שאני מחפש היא חתרנית. להזכירכם, הייתי בן 15 או 16, גילאים בהם החתרנות היא לעתים ערך עליון. אני לא זוכר אם יצא לי לקרוא דיסטופיות אחרות לפני זה, אבל אם כן הן בטח לא הותירו חותם כמו 1984, שהמשיך ללוות אותי עם אווירתו המסויטת הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו. כמי שגדל בישראל של שנות התשעים המוקדמות לא הבנתי בזמן אמת את האלגוריה לברית המועצות של סטלין והשימוש שהמפלגה עושה בשפה לשליטה על התודעה עבר לי מעל לראש, אבל מונחים כמו "האח הגדול", חדר 101, משטרת המחשבות, ושלוש הסיסמאות של המפלגה נשארו איתי ועזרו לעצב את תפיסת העולם שלי. אבל מעבר לכל, ההשפעה הגדולה ביותר שהייתה ליצירת המופת הזו של ג'ורג' אורוול על החיים שלי, הייתה בכך שהחזירה לי את האהבה למילה הכתובה.

מאז קראתי את 1984 לא מעט פעמים, כשבכל קריאה אני חושף עוד אחד מהרבדים שבו, אבל באחת מהפעמים האחרונות שעיינתי בו הופתעתי לגלות עד כמה הוא לא קל לקריאה. כמה השפה שלו לא נגישה וכמה ארכאית היא נשמעת גם בפי קורא ותיק שכמותי. בנוסף, בשנים האחרונות שמעתי לא מעט טרוניות של קוראים חדשים שניסו לקרוא אותו ולא צלחו את התרגום המיושן. חלק גדול מהם פנה לשפת המקור באין ברירה, אבל הפתרון הזה לא תקף לכל אחד, ועם הזמן היה זה ברור יותר ויותר – דרוש תרגום חדש.

אז החדשות הטובות הן שיש תרגום חדש ושהוא ממש לא רע.

אחד החששות הכבדים שמנקרים בראשו של קורא כשהוא ניגש לתרגום חדש של יצירה שמלווה אותו שנים רבות כל כך, הוא שהתרגום החדש יוזיל את היצירה. הדבר תקף לכל יצירה שהיא, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בספר שמדבר בצורה כל כך חד משמעית על הדרך בה השפה משפיעה על דרך החשיבה שלנו.

לא, זו לא רוח אביבית שאתם מרגישים נוקשת על החלון, כי אם אנחת הרווחה של כותב שורות אלה כשהוא הופך את עמודיו האחרונים של העותק שבידיו בתרגומו המחודש של ארז וולק. אם לדלג לשורה התחתונה, מדובר בתרגום מוצלח מאוד, שמצליח לשמור על רוחו של המקור ובה בעת להחדיר בו חיים חדשים שינגישו את היצירה החשובה הזו לקוראים בני המאה העשרים ואחת בלי להוריד מערכו של הספר. עד כמה שניסיתי, לא הצלחתי לחוש משיכה נוסטלגית לתרגום הקודם, ומהר מאוד התמסרתי לגרסה החדשה.

ועוד משהו. מאז ומעולם, כשמדברים על הספר הזה נהוג לדבר על מניפולציה על המחשבה באמצעות שפה ועל השימוש בטכנולוגיה כדי לרגל אחרי אזרחים. אם תביטו החוצה תוכלו לראות שאנחנו כבר שם.

1984 / ג'ורג' אורוול / עם עובד / מאנגלית: ארז וולק

נ.ב.
תודה למורה שלי לספרות יאיר רובין שהכיר לי את הספר הזה והחזיר לי את האהבה לספרות.

נ.ב.ב.
אני יודע שלא כתבתי יותר מדי על הספר עצמו, אבל זה רק בגלל שכבר כתבתי עליו כאן.