על אף שהוא נשמע כמו עוד סיפור בלשי קלאסי, מדובר בעצם במקרה אמתי לחלוטין שהמציא את הז'אנר. אם רק הייתה משכילה המחברת להעביר את קטעי האינפורמציה בצורה פחות מגושמת, יכלה גם היא להיכנס לפנתיאון הקלאסי.

ניק קייב כותב ספרים כמו שהוא כותב שירים – מלוכלך, אפל ועל הקצה, וגם אם גיבור הספר שלו הוא אדם דוחה, קשה שלא לרחם עליו כשנחשפים אליו דרך העיניים של בנו.

'ארוחת הערב' הוא מסוג הספרים שלרגעים אתה לא בטוח שאתה רוצה לסיים. לא בגלל שאתה נהנה מהם כל כך, אלא בעיקר בגלל שאתה קצת חושש ממה שאתה יודע שיגיע בסוף.

על הספה, במיטה, בשדרה, בקפה, בבר, בתור לבנק, בתור לרופא, בגינה. קריאה בשבילי היא כמו אוויר לנשימה. אולי אפילו יותר.

הספר 'פה קשור הכלב' מוכיח שלפעמים חברו הטוב ביותר של האדם יכול להיות גם מספר רהוט וחסר פשרות. בעיקר אם יש פרשייה בלשית שמבצבצת לה מבעד לעמודים.

ספוילרים? מה לגבי ספוילרים? הרי, כמה אפשר לכתוב את צמד המילים- 'סוף מפתיע'. מצד שני, אם אני ממליץ על ספר, לא הייתי רוצה להרוס לאף

רשמתי לעצמי מספר חוקי יסוד: נמק, פרט והדגם. אופס… כאן הכנסתי את עצמי לצרה. לגבי ספרים שאני אוהב, אין שום בעיה. אני יכול לקרוא אותם שוב

יום אחד זה הכה בי. מי שיכול כותב. מי שלא יכול- כותב ביקורות.