לפני כמה שבועות התמרמרתי כאן על סדרת הטלוויזיה "אלים אמריקאים". הטענה העיקרית שלי כנגד הסדרה הייתה שככל שהסדרה התקדמה התגלו עוד ועוד שינויים בסיפור שכל כך אהבתי, שינויים שלהגיד שלא היו לרוחי יהיה לשון המעטה. הרבה מהתגובות שקיבלתי לביקורת שלי על הסדרה נחלצו להגנתה בטענה שלא כל חריגה מעלילת הספר המקורי חייבת דווקא להרוס את הסיפור ויכולה אף להוסיף רבדים לעלילה ועומק לדמויות. לכל אותם אנשים אני רוצה לומר שלוש מילים – סיפורה של שפחה.
אם לא ראיתם עדיין את סיפורה של שפחה, תפסיקו לקרוא מיד, בגלל שבפסקאות הבאות יהיו מספר ספוילרים הכרחיים לצורך הבהרת כמה נקודות. אז כדי שלא תפספסו את הנקודה התחתונה, אומר כבר עכשיו שמדובר בסדרת מופת שכל אדם בן העולם המערבי חייב לראות. עכשיו עזבו הכל, תקראו את הספר, תראו את הסדרה ותחזרו לכאן. אל תדאגו, אני לא הולך לשום מקום.
אז עכשיו שהם הלכו, אנחנו יכולים סוף סוף להתחיל לדבר.
אלוהים אדירים, איזה סדרה. אני לא יודע אפילו איפה להתחיל. בעצם אני יודע. מבין כל הסדרות המבוססות על ספרים, זו אחת הכי טובות שראיתי אי פעם. המשחק המעולה (בעיקר של אליזבת מוס בתפקיד שלפרד, שברגעים מסוימים מצליחה להעביר סיפורים שלמים באמצעות כמה הבעות פנים פשוטות, אבל גם שאר השחקנים לא נשארים מאחור), הבחירות המוזיקליות שנותנות למה שמתרחש על המסך טוויסט אבסורדי במקומות הנכונים וממקם אותו על מפת החלל והזמן במקומות אחרים, והכי חשוב – העיבוד התסריטאי החכם שלוקח את ספר המופת של מרגרט אטווד והופך אותו ליצירה טלוויזיונית מפעימה.
אם לחזור כמה פסקאות אחורה, הסדרה הזו מוכיחה ששינויים בסיפור המקורי יכולים בהחלט לתרום לסדרה, בתנאי שהם נעשים כמו שצריך ומוסיפים רבדים חדשים על פני הקיימים במקור.
השינוי הראשון, ואולי המשמעותי ביותר בסדרה, היה ציון שמה האמיתי של הגיבורה בסופו של הפרק הראשון. לכל אורכו של הספר, מקפידה אטווד לשמור על עמימות לגבי זהותה של שלפרד, בעיקר כדי לשמור על התחושה החזקה של ההזדהות של הקוראים והקוראות כשהיא יכולה בעצם לייצג כל אחת ובכך מנתצת את המחסום הרגשי בינם ובינה, ומבהירה עד כמה מעמדה של השפחה נחות כשכל זהותה נובעת משמו של המפקד לו היא שייכת. ברגע שהסיפור הגיע למסך, מלכתחילה עמימות זו התבטלה כשהגיע הייצוג החזותי של הגיבורה. ברגע שלדמות יש פנים, כבר אין טעם למנוע ממנה את שמה. ההיפך הוא הנכון. דווקא כשהיא עומדת אל מול עיניהם הבוחנות של הצופים, התעלמות שכזו מזהותה האמיתית יכולה להיתפש כוויתור על עצמיותה של הגיבורה והשלמה עם המצב החדש, בלתי נסבל ככל שיהיה.
את ההרחבה הנרטיבית הזו אנחנו רואים גם בסיפורים האישיים של שאר הדמויות העיקריות שסובבות את הגיבורה, ולמה לא בעצם? הרי ברגע שנזנחה נקודת המבט האישית והחד ממדית של הגיבורה, אין סיבה שלא נכיר אותן קצת יותר לעומק. כך מקבלת דמותה של סרינה ג'וי עומק ואנושיות ומקבלת גוון טראגי שלא קיים בעוצמה כזו בספר. גם ניק מקבל טיפול כזה בסדרה, ומהדמות החד-גונית יחסית שבספר הוא הופך מעט עגול יותר כשאנחנו למדים דבר או שניים על מה שמניע אותו.
אבל אם יש פרק שלוקח אותנו רחוק ככל האפשר מנקודת המבט המצומצמת של שלפרד, הרי שזהו הפרק השביעי של העונה, שעוקב אחר קורותיו של לוק, בעלה של הגיבורה, שהפעם האחרונה ששמענו ממנו הייתה לקול היריות שהכניעו אותו. או כך לפחות חשבנו. הסיפור שלו פותח בפני הצופים את העולם בו מתרחש הסיפור בצורה מעט יותר רחבה, כשהוא נחשף לסיפורים של פליטים נוספים שמנסים לברוח מהשאריות המדממות של מה שהיה פעם ארצות הברית.
הרבה דובר בחודשים שחלפו מאז עלתה לראשונה על התחושה עוכרת השלווה שמלווה את הצפייה בסדרה הזו, שנדמה כאילו נכתבה במיוחד עבור עידן טראמפ. כל כך עוכרת שלווה שלקח לי למעלה מחודש לחזור אליה אחרי שסיימתי את הפרק הראשון. את התחושה המהונדסת היטב הזאת, שיוצרי הסדרה מצליחים להוציא ממעמקי הקרביים של הצופים כשהם משגרים אותם הישר לתוך המציאות הדיסטופית של מרגרט אטווד, על הדיכוי שבה והאסתטיקה הפאשיסטית המהפנטת שלה.
צילום: Take Five/Hulu
הבעיה היחידה שאני יכול להצביע עליה בסדרה היא רמת האקספוזיציה שבה. כמי שקרא את הספר והגיע מוכן לסדרה, אני לא יודע עד כמה היא ברורה לצופה מן המניין. עד כמה ברור הרקע להתרחשויות בסדרה, עד כמה ברורה להם דינמיקת הכוחות ברפובליקה של גלעד ועד כמה ברורה להם סצנת הסיום של העונה. חסר לי מאוד האפילוג של הספר, שענה לי על המון שאלות שעלו במהלך הקריאה, וחבל שלא ניתנה לצופים הזדמנות שכזו לקתרזיס מסוג זה או אחר, אבל אני מניח שהמפיקים שומרים את זה לעונה השנייה של הסדרה, אחרת לא יהיו להם יותר מדי חומרים לעונה שלמה, בהתחשב בכך שהעונה הראשונה די כיסתה את כל הספר.
מצד שני, בחירתם של יוצרי הסדרה שלא להאכיל את הצופים בכפית, היא זו שמפיחה חיים בסדרה, כשהיא שולחת אותם לדרכם עם חומר למחשבה שהופך לדיונים חשובים ומעניינים הנוגעים לנושאים אקטואליים וארציים הרבה יותר מסתם עוד שיחה משרדית על מספר המתים בפרק האחרון של משחקי הכס.
נ.ב
חדי העין שבין הצופים יוכלו לראות את מגרט אטווד מגיחה לרגע במהלך הפרק הראשון כדי לסטור ללחיה של הגיבורה.
