קריאה קולנועית

האם כל סרט המבוסס על ספר הוא בהכרח פחות טוב מהמקור? האם יש ספרים שראויים לעבור למסך הגדול וכאלה שראוי שישארו עמוק בין שתי כריכותיהם? ואיך קשור קולין פירת' לכל העניין הזה?

קריאה קולנועית

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה עשוי לחשוב שאני מסוג האנשים המעצבנים האלה שנוהגים להתפאר בזה שהם לא מחזיקים טלוויזיה בבית, שונאים כל מה שקשור לקולנוע ולא מסוגלים לסבול ריח של פופקורן באוויר. אם זה מה שאתם חושבים אז אפשר להגיד שאתם די צודקים, או לפחות בדבר אחד. אני באמת אחד מהפוצים האלה שאוהבים לספר שהם לא רואים טלוויזיה, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב להתכרבל על הספה עם שמיכת צמר טובה וקערה של נשנושים דיאטטיים מבאסים מול איזה סרט הוליוודי עתיר כוכבים. בסך הכל, המדיום הקולנועי הוא רק עוד דרך לספר סיפור, ואני אף פעם לא אומר לא לסיפור טוב.

הבעיה מתחילה כשקברניטי תעשיית הקולנוע מחליטים לקחת את העולם הספרותי שחשוב לי כל כך ולהפוך אותו לשוברי קופות מלאי אפקטים או קומדיות קיץ קלילות לכל המשפחה. שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי שום בעיה עם זה שהסופרים ירוויחו עוד כמה גרושים מהתמלוגים. אלוהים יודע שהכסף הגדול לא מחכה להם על מדפי הפרוזה של חנות הספרים הקרובה לביתכם. אבל אם כבר לקחתם את הספר שקראתי ובניתם אותו מחדש על המסך, עשו זאת כמו שצריך. אל תכניסו לפה של הדמויות מילים שלא אמורות להיות שם רק כי לא מצאתם דרך מתוחכמת יותר לדחוס פנימה אקספוזיציה חשובה, אל תוסיפו סצנות מיותרות רק כדי להוסיף מתח או להראות כמה אתם חכמים, ובטח שאל תמחקו סצנות חשובות. בקיצור, אל תשנו שום דבר. אתם בחרתם להפיק את הסרט הזה כי אהבתם את הספר, אז למה למען השם אתם מתעקשים להרוס אותו?

זה לא שחסרות דוגמאות לסרטים שהצליחו לעבור היטב למסך הגדול. טרילוגיית "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון עשתה את זה היטב (למרות ליב טיילר ולמרות הקישקושיאדה שהוא הוסיף בסרט השלישי), העונה הראשונה והמצוינת של "משחקי הכס", "אמא לילה" עם ניק נולטי בתפקיד חייו (לדעתי, כן?), העיבוד הקולנועי האלמותי של סטנלי קובריק ל"הניצוץ", ואם בסטיבן קינג עסקינן, אז איך אפשר שלא להזכיר את "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה" המושלמים.

מצדו השני של המתרס עומדים להם סרטים שהצליחו להרוס ספרים, או לפחות לבזבז כהוגן את זמנם של הצופים המסכנים שנקלעו לסחרחרת קידום המכירות של הסרט ולא הצליחו לברוח לפני שהיה מאוחר מדי. "חולית" ההזוי והיומרני של דיוויד לינץ', הסרט האחרון והמיותר בטרילוגיית "ההוביט" של פיטר ג'קסון, "תלמיד מצטיין מדי" שאפילו איאן מק'קלן לא הצליח להציל (אם כי אני חייב להודות שגם הסיפור המקורי של סטיבן קינג לא היה מדהים, ואולי אפילו פחות טוב מהסרט), "מצפן הזהב" – החלק הראשון בטרילוגיית "חומריו האפלים" – שהיה כל כך גרוע שאף אחד לא טרח להפיק את סרטיי ההמשך שלו, "אבק כוכבים" שאני נוטה לשקר לעצמי שהוא לא כזה רע (אבל על מי אני חושב שאני עובד?), ואני יודע שאני לוקח סיכון עצום כשאני כותב כאן שאני לא מת על הגרסה הקולנועית של הארי פוטר.

אבל זו לא הבעיה היחידה שלי עם ההפקות הקולנועיות האלה. הו לא. מה שהכי מפריע לי הוא המחסום שהן מקימות בעולם הדמיון של הקורא. כשאני קורא ספר אני נוהג לצייר בדמיוני את הנופים ואת הדמויות. אני יכול לתאר את מלבושיו ותווי פניו של וולנד בעת שהוא מתיישב על הספסל באגמי הפטריארך, אין לי שום בעיה לשרטט את חדרו המוזנח של לנדסמן במלון זמנהוף ואני די משוכנע שאם תושיבו אותי מול צייר קלסטרונים משטרתי אוכל להוציא דיוקן די משכנע של קורמורן סטרייק העשוי ללא חת. ומה לגבי מר דארסי, אתם שואלים? הוא נראה בדיוק כמו קולין פירת'.

למה? למה מי שקורא את "גאווה ודעה קדומה" צריך באופן אוטומטי לדמיין את מר דארסי בגילומו של קולין פירת'? מדוע מי שקורא את "קדחת המגרש" לא יכול שלא להזדהות עם גיבור הספר, בגילומו של קולין פירת'? איך למען השם אפשר לקרוא בימינו את "יומנה של בריג'ט ג'ונס" בלי לראות מבעד לעיניו של מארק דארסי את השתקפותו במראה של קולין פירת'? ולמה למען השם לא מלהקים מדי פעם גם שחקנים אחרים לתפקידים ספרותיים? כן, אני יודע שג'ון קיוזאק תפס את התפקיד הראשי ב"נאמנות גבוהה", אבל רק בגלל ההפקה האמריקאית. נחשו מי היה משחק את הגיבור אם היו מחליטים להשאיר את עלילת הסרט בגבולות הממלכה המאוחדת.

אבל גם אם קולין פירת' הצליח שלא לשרבב את ראשו להפקה הקולנועית של הספר שאתם קוראים עכשיו, הגיוני מאוד שאנשי ההוצאה החביבים לא יפספסו את ההזדמנות להציג על כריכת הספר את תמונתם של מי שנבחרו לשחק את הדמויות בסרט או הסדרה המקבילה, אם כדי לקדם את מכירות הספר בקרב הצופים האדוקים ואם להפך. אז עכשיו, גם אם לא ראיתם אפילו פרק אחד של "משחקי הכס", לעד תראו לנגד עיניכם את דמותו של שון בין ישובה על כס הברזל, או שאם תקראו את "השעות" של מייקל קנינגהם, אתם עשויים לטעות ולחשוב שניקול קידמן היא וירג'יניה וולף, או שאם תקראו את "ארוכה הדרך למטה" אתם עשויים לחשוב שניק הורנבי הפסיק אפילו לנסות לכתוב ספר ראוי מאז "על הילד".

ועדיין, למרות הכל, למרות האכזבות והתלונות והשינויים המיותרים ודרמטיות היתר, אין דבר שמשמח אותי יותר מהידיעה שספר שאני אוהב הולך לחצות את הקווים ולהפוך ליצירה קולנועית. המחשבה על הפרספקטיבה החדשה שאני עשוי לחוות באשר ליצירה שאני מכיר מכל הכיוונים, האפשרות שהיא תחדש לי אותה ותגיש לי אותה באריזה של מתנה, יכולה להעביר בי רטט של התרגשות. זאת הסיבה שאני לא מצליח להתעצבן מהשמועות על הפקה קולנועית של "שם הרוח" (למרות שהייתי מעדיף שפטריק רות'פוס יתעסק עם מה שחשוב באמת – כתיבת החלק השלישי של הטרילוגיה – לפני שהוא מתפזר לאפיקים חדשים) ובגלל זה אני מחכה כבר מ 2011 לסדרה שאמורה לצאת מתישהו לפי "אלים אמריקאים", ובגלל זה אני לא אחכה יותר מדי לפני שאראה את "איגוד השוטרים היידים" כשהאחים כהן יחליטו סוף סוף להפיק אותו או כשמישהו יחליט להרים את הכפפה ולעשות גרסה קולנועית של "ספר יום הדין" של קוני ויליס.

נ.ב
המממ… אולי הגיע הזמן למדור ביקורות סרטים המבוססים על ספרים.

קראו גם:
האם אפשר לקרוא ספר יותר מפעם אחת?
על קריאה אנלוגית בעולם דיגיטלי
על הדבר החשוב ביותר בעולם – קריאה

אולי יעניין אתכם גם:

השארת תגובה