"אני חושבת לגמור עם זה" נשאר בגדר מחשבה

מותחן האימה הפסיכולוגי של איאן ריד מצליח לפספס פעם אחר פעם כשהוא מנסה לחדור למוחו של הקורא ולתמרן אותו למחוזות אפלים. האם יצליח להגיע לקו הסיום? ספוילר: לא.

"אני חושבת לגמור עם זה" נשאר בגדר מחשבה

לפני כמה שבועות ראיתי את הסרט "תברח" של הבמאי והתסריטאי ג'ורדן פיל. גיבורו של הסרט המבריק הזה (שהגדרתו כסרט אימה עושה לו עוול) הוא כריס, צלם שחור שנוסע לפגוש בפעם הראשונה את משפחתה הלבנה של החברה שלו. מה שקורה במפגש הזה שונה לחלוטין ממה שהוא והצופים מצפים לו. זה כל מה שאתם הולכים לשמוע ממני על הסרט הזה. משתי סיבות. אחת – ככל שתדעו פחות על הסרט הזה תיהנו ממנו יותר. שנייה – אני לא מבקר קולנוע. בשביל זה יש אנשים כמו תומר קמרלינג או נעמה רק.

אז למה בכל זאת אני מדבר כאן על סרט קולנוע, משובח ככל שיהיה? בגלל שלו ולספר "אני חושבת לגמור עם זה", שעליו אני מתכוון לכתוב היום, יש לא מעט נקודות משיקות. גיבורת הספר נוסעת גם היא לפגוש בפעם הראשונה את משפחתו של בן הזוג שלה. גם כאן המשפחה גרה באזור כפרי מבודד, וגם כאן המפגש הזה גולש למקומות קריפיים למדי. אבל בעוד ש"תברח" מצליח למנף את כל הנקודות האלה ולבנות יצירה קולנועית מושלמת שיודעת לתמרן את הצופים ולשחק עם הראשים שלהם בצורה עדינה ובלתי מורגשת, "אני חושבת לגמור עם זה" מצליח לפספס פעם אחר פעם כשהוא מנסה לעשות את אותו הדבר בדיוק.

יהיו מי שיאמרו שההשוואה בין ספר לסרט אינה הוגנת, והם לא יהיו רחוקים מהאמת. לספר יש כוח רב יותר ביצירת אווירה מצמררת, כאשר הקורא צולל לתוך ספר מותח ושוכח מקיומו של העולם החיצון. היחידים שקיימים כרגע הם הספר והוא עצמו. סופר מתח מהוקצע, שיודע לשאוב את נשמתו של הקורא אל תוך המילה הכתובה, יכול להפיק מטעמים מהפגיעות שאדם חש בבדידות הספרותית שלו ולחדור לתוך הראש שלו תוך שהוא מעמיק את המתח וחורך אותו מבפנים. אבל איאן ריד הוא לא סופר מהוקצע. הוא אולי כותב מוכשר, שאכן הצליח לגרום לי לקרוא את חלקו הראשון של הספר בנשימה עצורה, אבל לו היה סופר מוכשר יותר, לא הייתי מרגיש מרומה כל כך כשהגעתי לסופו.

יש המון בעיות בספר הזה, ואם השעה לא הייתה מאוחרת הייתי יושב ומונה את כולן. אבל יש כמה שאני חייב לציין.

כמו סופרים רבים שגדלו על מול המסך הגדול, גם איאן ריד לוקה במחלת התסריטאות. בחלקים רבים מהדיאלוגים שלו ניכר שהוא דמיין כיצד ייראו על המסך, במקום לחשוב אם הם מסתדרים היטב על הדף הלבן. כך למשל הדיאלוגים הארוכים בין בני הזוג בחלקו הראשון של הספר, שהיו מצליחים אולי לעבוד על המסך הגדול, כשלצופה אין זמן להתעמק בהם ולהבין שמתחת לרובד הכאילו מתוחכם שלהם יושבים העתקים חיוורים של דברים שהיו חדשניים כשראינו אותם לפני שני עשורים בסרטים של הראשונים של קוונטין טרנטינו או רוברט רודריגז, אבל כשהקורא נתקל בהם על הדף הוא מבחין בקלות יתרה בזיוף שבהם.

אחת החולשות הגדולות ביותר של ספרים שנשענים על טוויסט מפתיע בסופם (מהזן שאני אוהב לכנות "סיפורי פואנטה"), היא שברגע שההפתעה הגדולה שבסופם ברורה מדי לקוראים לפני שהיא נחשפת, הספר מאבד את כל הערך שלו. עכשיו, אין לי שום דבר נגד סיפורי פואנטה. כמה מחברי הטובים הם סיפורי פואנטה. אבל רק בתנאי שהם מצליחים לשמור על הסוד שלהם עד הרגע האחרון. כמובן שהם צריכים להיות קונסיסטנטיים גם בקריאה שנייה, כדי שהקורא לא ירגיש מרומה. צריכים להיות רמזים מקדימים, או סימנים, או שלפחות לא יהיו סימנים שסותרים לחלוטין את ההפתעה הגדולה. כאן איאן ריד נופל פעמיים. ברגע שאני מצליח לנחש את ההפתעה הגדולה של הספר אי שם במהלך השליש השני שלו, כנראה שמישהו כאן עשה עבודה קצת רשלנית בשמירה על הסוד. אבל על זה אני עוד יכול לסלוח.

חטאו הגדול של ריד, וזה שאני לא יכול לסלוח עליו, בכך שהוא אפילו לא טורח לספק הסברים לחלק גדול מהעלילה. בעצם, כל החלקים שאמורים לייצר את האווירה המסויטת בספר מתגלים ככאלה שזה היה כל סך תפקידם. אין להם כל הסבר או סיבה או תועלת, ובעצם, אם נוריד אותם מהמשוואה, נקבל תרגיל בתסריטאות שדונלד קאופמן, אחיו הפחות מוכשר של צ'רלי קאופמן, היה יכול לכתוב כשהוא יושב מול מכונת הכתיבה ומוחה זיעה מעל למצחו.

צלצול טלפון אחד וגם הוא מפסיק לצלצל באמצע.

אני חושבת לגמור עם זה / איאן ריד / הכורסא הוצאה לאור / מאנגלית: יואב כ"ץ

אני חושבת לגמור עם זה - איאן ריד

נ.ב.
כמה מילים לעורכי הספר. יש דברים שאתם לא צריכים לכתוב אף פעם על כריכה של ספר אם אתם רוצים שייקחו אתכם ברצינות. המשפט "אתם תפחדו. אבל לא תדעו מדוע…" הוא אחד מהם

קראו גם:
זאת הדרך לכתוב אימה אמתית
עוד קצת על ספרות וקולנוע
עכשיו, הנה משפחה מפלצתית קצת יותר לטעמי

אולי יעניין אתכם גם:

השארת תגובה